בלוג
בפעם הראשונה שקראתי את הספר "משלגיה ועד אמיל", שכתב אוריאל אופק, הרגשתי כמעט כאילו נחשף בפני סוד.
תיאלצו לסלוח לי היום, קוראיי, על הנאום הגדול שלי. אני מבקשת שתדמיינו אותי נואמת אותו בעיניים בורקות ובלסת נחושה, או משהו כזה, משום שהנאום הזה הוא בנפשי.
כל מוכר ספרים מחזיק באמתחתו מאגר סיפורים על מקרים שקרו לו תוך כדי עבודה. השילוב של עבודה עם אנשים ועם ספרים
יש ימים בהם קריאה בטקסט מן הסוג הבא מעוררת איזה רגש רדום או הזדהות עמוקה;
There is a primaeval element that lies in the widespread tradition of dressing up.
לפני כמה שנים, איפשהו באמצע הלימודים, בקורס שעסק בסיפורת של שנות ה-80, הגענו לשיעור שעסק בסיפורת נשים.
בעולם שמשתנה כל הזמן טוב להיזכר לפעמים במה שלא משתנה. כמו למשל קבוצות קטנות של משוררים ומשוררות שנפגשים אחרי שמחשיך
כשהתחלתי לעבוד בחנויות ספרים נראה לי טבעי לגמרי לארגן ערבי הקראה ומפגשים עם סופרים ועל סופרים בחנות.
באחד מן הסיפורים מתוך האנתולוגיה הגרפית Tales from Outer Suburbia מוצאת משפחה דלת אמצעים חצר פנימית סודית בתוך ביתם.
לפני כמה חודשים עזבתי את אחת מרשתות הספרים הגדולות לטובת החנות העצמאית.
נדמה שיש משהו בסוף הקיץ ובחגים המתקרבים שמחזיר אותנו הביתה, גורם לנו להפנות את המבט אל הבית הפרטי שלנו.
אני זוכרת את שנת המעבר בין ספריית הנוער לספריית המבוגרים במתנ"ס השכונתי שלנו. זאת היתה תקופה מבלבלת.
רפסודה צפה על מים מתגלגלים, הרים נמוכים, פירות בוסר ושברון לב ארוך ומתמשך. כך מצטיירת בדמיוני ילדותה של לאה גולדברג
הכל התחיל עם פרדיננד, הגיבור המקסים של אחד מספרי הילדים שהכי אהבתי בתור ילדה.
כמה השתנה העולם מאז שמסע היה כרוך בשנים מאובקות של הליכה במדבר אינסופי, מכות שמש וכוויות ברגליים
