הפיג'מה, גדי והחמורים / מירה רשתי
לפני מספר חודשים פגשתי את מיכל רינות ושחר גייגר מהמעבדה לאינטראקציה במכון הטכנולוגי חולון. סיפרתי להם שלאחר חודשים של שיטוט בין המו"לים השונים בארץ, פגישות בחברות הסלולר ועם אנשי תוכן, הבנתי שאף אחד לא ממש יודע איך יראה הספר האלקטרוני בעתיד. הטכנולוגיה עדיין יקרה ולא נגישה לעומת המוח והדמיון האנושי. עברה בי תחושת סוף שנות ה-90 בעולם של הפרה-טלפונים חכמים. הפעם, למודת ניסיון העבר, חשבתי שיהיה מעניין יותר לחלום את העתיד עם מתכננים ומעצבים ולא עם אנשי הטכנולוגיה.
כולנו עדים להספדים של הספר כפי שאנחנו מכירים אותו: כבר שנים אומרים לנו להתחיל להיפרד מהנייר, הכריכה והדפדוף. גם אם ההספדים נראים מוגזמים, ברור שהפלטפורמות הדיגיטליות מביאות אפשרויות חדשות ומרתקות. שיתוף פעולה ראשון בין סיפור פשוט לבין המעבדה לאינטראקציה הוליד בחינה מחודשת של צורות האינטראקציה החדשניות סביב ספרים, סיפורים ומה שביניהם.
מיכל ושחר הזמינו את תלמידי ותלמידות שנה ג' במכון להצטרף לחקירה מעשית של עתיד הספר בקורס IDHO. הזמנה לחשיבה ולמידה סביב הפוטנציאל שמביאות לעולם הסיפור אפשרויות טכנולוגיות החישה והבינה שמקיפות אותנו. זה אינו קורס תיאורטי – את התשובות נותנים הסטודנטים/ות בדגמים עובדים שמאפשרים התנסות ישירה. הגעתי למפגש הראשון עם מבחר ספרי ילדים מודפסים, שוחחנו על מרחב היצירה והאינטראקציה בדפוס, על שימור הטקסט וחוויית האיור בפלטפורמה הדיגיטלית, על איך לא להפוך את הסיפור למשחק ואיך לא להפוך את את האיור לתמונה. חשתי כי הספרים מונחים בידיים טובות ורב-גוניות.
בסוף השנה יוצגו עבודות הסיום של המעבדה בסיפור פשוט. עד אז, אני רוצה לספר על התרגיל השני בקורס, תרגיל שאורכו חמישה שבועות. הסטודנטים התבקשו לקרוא ולהעמיק בספר הילדים שמוליקיפוד ולהציע חווית קריאה לגרסה דיגיטלית של הספר. האם ואיך אפשר לכונן את חוויות הסיפור לילדים שונים, בזמנים שונים ובהקשרים שונים?
ההנחיות שניתנו: הגדירו סיטואציית קריאה מסוימת שאתם מכוונים אליה: על-ידי ילדה לבדה (בת כמה?), אמא ובנה, אב ושני ילדיו, לפני השינה, בטיול בצהרי יום קיץ בשדרה, ואולי בלילה בשקי-שינה? הציעו צורת הצגה ואינטראקציה שמביאה את הספר שמוליקיפוד למיטבו, בסיטואציה הזו. אילו חושים ישתתפו? האם החוויה תתייחס או תגיב לסביבה? האם רכיבים נוספים יצטרפו או ישפיעו? האם ואיך תשתנה חווית הקריאה כתגובה לפעולות של הילד, של המבוגר, של שניהם יחד? חפשו את החוויה אשר חוגגת את היתרונות שמביא העולם הדיגיטלי, יחד עם שימור והעצמת ערכיו המקוריים של הסיפור.
התמונה מתוך הפרויקט של אליאב ברכה ודוד גנון. איור "שמוליקיפוד" נעמה בנזימן.
בהגשת הפרויקט במכון הטכנולוגי, התרגשתי לפגוש את גדי האמיתי שנכח בהגשות. כן… המעצב גד צ'רני, מרצה במכון הטכנולוגי, הוא גדי. על שמוליקיפוד חתום כוש – ראשי תיבות של כרמי (טשרני, הוא המשורר ט. כרמי) ו-שושנה (היימן, אמנית), הוריו של גד.
גד סיפר כי האב רצה ליצור סיפור שכתוב בשפה פשוטה וישירה לילדים, דבר נדיר באותן שנים. הוא סיפר את הסיפור לגד, ולמחרת ביקש מגד לספר לו את הסיפור חזרה על פי זכרונו ובשפתו שלו, וכך נברא הסיפור תוך החלפת מילים מספר פעמים בין האב לבנו. שמוליקיפוד, קופסת הצעצועים, התותים והחמורים שעל הפיג'מה של גדי היו האובייקטים (מילים וציורים) שלהם לבניית הסיפור.
בהגשות אפשר היה לראות כיצד בוחנים הסטודנטים/ות את האובייקטים של הסיפור. היו מי שהתייחסו למכלול השלם: המילה, האיור ומה שביניהם. היו מי שהתייחסו רק למילים. היו מי שהוסיפו רובד נוסף האם אלו רק המילים, האם זהו השילוב שבין המילים לאיור, האם זה השילוב בין המילים, לאיור, לנרטיב ולדמות המספר.
כאמור, תערוכת הסיום של IDHO תתקיים בחודש יולי בסיפור פשוט. אפשר יהיה לחוש ולחוות את הדגמים האינטראקטיביים מיד ראשונה ולהתרשם מהחוויות שהם מציעים. לא רק חוויות שמוליקיפוד אלא גם תוצרים של פרויקט הסיום, שעוסק בסיפורי המיתולוגיה, וכמה טעימות מהפרויקט הראשון שהתחיל מהספר הפיזי ממש.