מיכל וקסמן, בשלנית וכותבת אוכל נפלאה שחיברה את התנ"ך לאוכל תינוקות "טעמים ראשונים" ואחריו את "ארוחת ילדים", הוציאה כעת את ספר הבישול השלישי שלה, "בואו לאכול". זה לא המפגש הראשון שלנו עם מיכל, תמיד אהבנו את הבלוג שלה, "תוצרת בית", אבל הפעם לקחנו את יחסינו לשלב הבא: ב-16/12 יערך בסיפור פשוט אירוע ההשקה עם צאת ספרה החדש "בואו לאכול" והילה אלפרט, עוד כותבת אוכל אהובה, תשוחח עם מיכל על הספר החדש. מתרגשות לקראת, שלחנו את ציפי, המומחית שלנו לספרי בישול, להבין איך בישול הופך לספרות? מהו מתכון? מהם יסודות ההשראה? למה כולם מדברים על אוכל? ועוד.

small_picture-96449

"הראשון היה יש מאין" מספרת מיכל על כתיבת טעמים ראשונים. "הוא בא מתוך מחשבה של אמא, ספר מאמא לאמהות. הרעיון היה שהוא יהיה הספר הכי מדוד בעולם. הספר השני, 'ארוחת ילדים' נכתב באותה הרוח, חשבתי לנסות ולייצר מדריך דומה לספר הראשון, כשהתחושה תהיה שאני מחזיקה לקוראים את היד אבל נותנת קצת מעבר: קצת בפסיכולוגיה ובחששות, בתזונה ובהתארגנות.

כשהתיישבתי לעבוד על בואו לאכול, הגדרתי מראש כי מדובר בספר הכנת 'ארוחות מהירות'. זה הקנה לעבודה עליו מימד יותר טכני, הוא היה צריך להיות חד, מקיף ובלי הרבה סיפורים מסביב. מצד שני, חשוב היה לי להעביר את מימד ההדרכה. המבואות לספר איפשרו לי לעורר חומר למחשבה מבחינת מה זו ארוחה, איך אוכלים, איך לגשת למתכון ועוד דברים פרקטיים נוספים. בספר הזה הייתה כל הזמן התלבטות, כי מצד אחד רק תני לי לכתוב, יש לי מה להגיד על כל מתכון, מצד שני זה לא היה נכון לספר, זה אמור להיות ספר נקי, כלי עבודה. זה היה תרגיל עצמי מעניין."

בואו לאכול

כשאנחנו מדברות על האופן שבו היא כותבת על אוכל, שבעצם די קשה לכתוב עליו ולהעביר את הטעמים והריחות שלו במילים, היא אומרת בפשטות: "האוכל הוא חלק מהחיים, הוא לא משהו שנעשה כדי שיהיה משהו לכתוב עליו, הוא תמיד מחובר למשהו."

"בשני הספרים הקודמים היו כל הדברים שאני מאוד מתחברת אליהם ואוהבת מבחינת אוכל, אבל בספר הזה יש את מה שאני אוכלת באמת. כמעט אין שם מתכון שלא הכנתי מאז שהספר יצא, או תוך כדי עבודה על הספר. בספרים הקודמים הוספתי הרבה מחברות, מבתים אחרים, פה זה ממש דברים שקורים במטבח שלי."

פנקייק

הכול, היא אומרת, מצוי בחומרי הגלם. "יש איזה משהו חדש וטוב בדרישה לטריות, שוק האיכרים בתל- אביב זו דוגמא מעולה, בכל יום שישי מיליוני אנשים עומדים בתור לחניה ואחר כך בתור לדוכנים למרות שזה יותר יקר, כי מבינים שיש פה משהו אחר. ואני לא קוראת לזה פשטות, אני קוראת לזה כבוד לאוכל. אם הוא מספיק טוב באמת, בפני עצמו, לא צריך להחביא אותו."

blebolex 2

ומה לגבי השראה? מיכל מספרת שיש לה ספריית אוכל ענקית וכי יש לא מעט כותבי אוכל שמשפיעים עליה ועל-פי רוב מדובר באלה שהיחס אצלם בין כתיבה לאוכל הוא שווה. "שואלים אותי הרבה פעמים ממה אני יותר ניזונה, מכתיבה או מאוכל. לכי תדעי, אני זוכרת את עצמי כותבת למגירה מאז שהייתי בת שבע בערך, ואני זוכרת את עצמי אוהבת אוכל הרבה לפני. ברור שהחיבור, מבחינתי, הוא מה שעושה את העניין."

"נייג'ל סלייטר הוא מבחינתי השילוב הראוי שבין כתיבה למתכונים, לא אכפת לי על מה הוא כותב – אני אקרא את זה. באותה נשימה אפשר להזכיר את רות ריישל, יותם אוטולנגי וטסה קירוס. לעומתם, ישנה סופי דאל, שאני פחות מתחברת אליה באוכל אבל הכתיבה והאסתטיקה שלה מחפות על זה. יש בזה משהו שהופך את האוכל להרבה יותר מעניין."

collage 3

 בצילום ובעיצוב של בואו לאכול אין סטיילינג, האוכל במרכז, הצילומים של דניה ווינר מצליחים להעביר את האוכל בפשטות, "הדרך שבה אתה מגיש את האוכל היא חלק מהאוכל, אין הבדל בין השניים. הספר הוא שלי והקפדתי על הפרטים של כל מתכון, כל חומר שבחרתי וכל סוג ארוחה, כמעט לא הגיוני בעיני להביא מישהו מבחוץ ולהגיד לו 'אוקיי, עכשיו תכין את זה לצילום' ובטח לא בספר כזה שמדבר על מיידיות."

 לקראת סיום אנחנו מדברות על כמה בלוגי אוכל מהעולם שהיא אוהבת. "יש את Sprouted Kitchen ואת היידי סוונסון מ- 101 Cookbooks שכותבות יפה ומשהו באסתטיקה שלהן ובגישה, בשילוב בין החיים לאוכל, מאוד מוצלח. מאף אחת מהן לא בישלתי ולא בטוח שקיבלתי איזו השראה, אבל אני מאוד אוהבת ומחכה לפוסטים שלהן. יש את הילה קריב מביסים כמובן, גם באוכל וגם בכתיבה. יש את אנדריאה נגיין, ויאטנמית אמריקאית, בכתיבה פחות מעניינת אותי אבל אני מאוד נהנית מהמתכונים, לומדת המון על האוכל הויאטנמי. יש גם את Taste of Beirut, של אישה לבנונית שכותבת באנגלית, מאוד מעניין אותי לראות מה היא עושה באוכל וכתבתי עליה בבלוג. אישה איטלקיה שהמליצה לי עליה חברה שחיה באיטליה, שאני לא מבינה מילה שהיא כותבת ולא בישלתי ממנה, אבל התמונות והמרכיבים, והעונתיות… יש מה ללמוד. אני לומדת גם על אוכל קוריאני ממאנגצ'י וקוראת את הבלוג של שיימה סאדעת הפקיסטנית."

 sprouted

וכמו באוכל, קשה להפסיק לדבר עליו, ואני סקרנית לדעת איך בתוך שגרת הבישול היומיומית, צצה לה הידיעה שדווקא את המתכון הזה צריך להעביר לשאר העולם? ומיכל מספרת על הפוסט שפורסם לפנקייקים מבטטות צלויות. "זה התחיל מזה שנשארו לי בטטות מיום קודם והיה Meatless Monday ואז איתי אכל ואמר לי 'וואי, אמא, זה בלוג הדבר הזה!', הם כבר מכירים את הטרמינולוגיה. הכול נהיה מהחיים, מהגינה, ממשהו שאכלתי באיזו מסעדה ונתן לי רעיון, או מספר שקראתי, או משהו שאכלתי אצל חברה, ממשהו שראיתי בשוק. זה כל הזמן קורה. יש לי חברים שצוחקים עלי שאם אי אפשר לאכול את זה- זה לא מעניין אותי." וכשאנחנו מדברות על הרעיון לספר, היא מסבירה, באופן די דומה לכותבים אחרים, בין אם הם כותבים על אוכל או לא: "זה מחשבה, זה מצב כזה שעכשיו בא לי פתאום עוד ספר. הבלוג מתדלק את עצמו וקורה בקלות ומתחיל להיות איזה אי-שקט של עשיה ואמרתי 'טוב, יאללה, זה זמן טוב לעוד ספר'".