עיר מקלט וספרים בה הרבה: נפרדות מ- 2023 עם הספרים שליוו אותנו השנה

קרין: השנה הזאת מחולקת באכזריות ללפני ואחרי, והתחושות העזות - לחיוב או לשלילה - שעוררו בי ספרים שונים (ודברים אחרים) התעמעמו אחרי הזוועות של 7 באוקטובר והאלימות שנמשכת מאז. אבל הספר להקדים את אלוהים עדיין מרגש ואפילו מנחם אותי. הספר הוא למעשה שיחות שערכה העיתונאית והסופרת הפולנייה האנה קראל עם מארֶק אדלמן - מלוחמי גטו ורשה, קרדיולוג, מתנגד למשטר הקומוניסטי ואנטי-ציוני מוצהר. בעקבות הסעיף האחרון ברשימה דמותו של אדלמן לא מוכרת מספיק בישראל, והוא חסר לנו מאוד, בעיקר עכשיו.
ספרה של קראל יצא לאור ב-1977, תורגם לעברית לראשונה ב-1981, ועכשיו פורסם פעם נוספת, בתרגומה של ענת זיידמן ובהוצאת עליית גג. קראל משלבת בין סיפוריו של אדלמן על החיים בגטו והמרד, ובין דבריו על עבודתו כרופא אחרי המלחמה, והתוצאה היא תיאור עוצר נשימה של אדם שלא חמק מהכרעות מוסריות בשאלות של חיים ומוות, גם כשאלה היו קשות מנשוא. "אפשר בכלל לקרוא לזה מרד? הרי העיקר היה שלא ישחטו אותנו כשיגיעו אלינו. העיקר היה לבחור באיזו צורה נמות", אומר אדלמן. בעבודתו כרופא, לעומת זאת, נלחם פעם אחר פעם להציל חולים ו"להקדים את אלוהים".
אדלמן לא הפסיק להיאבק, כפי שאפשר לקרוא בביוגרפיה המצוינת מארק אדלמן: לוחם, מהפכן, אדם שכתבו ויטולד ברש וקשישטוף בורנטקו ותרגם מיכאל הנדלזלץ, גם היא בהוצאת עליית גג. הוא נאבק במשטר הקומוניסטי בפולין, ואחרי נפילת המשטר נאבק בלאומנות ובאדישות העולם למעשי זוועה ורצח עם. "מוות לא ראוי הוא רק זה המתרחש כשמנסים לשרוד על חשבון החיים של אדם אחר", הוא אמר לקראל, ובתקופה הקשה הזאת אני מקווה שהדברים שלו ימשיכו להדהד.

עוד יצירה שחשבתי עליה רבות בחודשים האחרונים היא בנות הדרקון של מרית בן ישראל - הטרילוגיה שהושלמה בסוף 2022 עם פרסומם של ספר המשאלות וכל הילדות, 15 שנה אחרי פרסומו של הספר הראשון בסדרה - ספר האבות.
עלילת "בנות הדרקון" מתחילה בתל אביב, אבל רובה מתרחשת בעולם פנטזיה. כמו באגדות רבות וגם במציאות, גם העולם הזה עוין במיוחד לילדוֹת: דרקון מאיים על עיר - שנקראת דווקא עיר האושר - ודורש מהתושבים להקריב לו מדי שנה נערה צעירה. מנקודת הפתיחה המוכרת הזאת בן ישראל יוצרת עלילה מסחררת וסוחפת. במרכז הטרילוגיה אין אבירים או גיבורי-על ואפילו לא עוד ילד עם כוחות קסם, אלא חמש ילדות - קורבנות וגם מסוכנות, חולמות וגם לוחמות.
הגיבורות שלנו אמנם מנצחות את הדרקון, אבל מגלות שהוא רק האויב הראשון במלחמת קיום מתמשכת. הן נלחמות - לפעמים ביחד, לפעמים בנפרד ולפעמים זו בזו - שורדות וגם צוברות פגיעות, בגוף ובנפש. הצלקות האלה לא נעלמות, אבל במהלך הטרילוגיה האכזרית-מנחמת הזו, הגיבורות (או לפחו רובן) והקוראת לומדות שגם ככה אפשר להמשיך הלאה, לגדול ולשגשג. 

רוני: את אדמה אחרת של גרנטה בעברית בלעתי ברעב גדול. יש בו את השילוב של טקסטים לא ארוכים מדי שתאמו את מידת הריכוז שלי בשנה החולפת. טקסטים שכתובים וערוכים היטב, ויותר מהכל פרגמנטים של מציאות שהייתה נראית לי מצד אחד מוכרת להפליא, ומצד אחר רחוקה ולא קשורה אלי אישית. נחמה בימים אלו.
שווה להסתכל בתת היבשת ההודית. במאורעות ההיסטוריים והפוליטיים בה החל מהמאה ה-20, בעיקר בחלקה הצפוני. מאבקים על עצמאות, על זכויות, על חופש ביטוי. מאבקים שלא נגמרים, ובתוכם מצויים אנשים וקהילות שמבקשים לחיות. נשמע מוכר, לא?
הרבה סופרים וסיפורים בקובץ, אבל בשבילי הגדולה מכולם מזה שנים היא ארונדהטי רוי שמתראיינת לאמיטבה קומר. ארונהדטי היא אשה סופרת, חוקרת,ודעתנית. היא לא מפחדת לדבר ולהביע עמדות גם כשהן לא בלב הקונסנזוס, והיא משלמת על זה במחיר יקר שעולה לה ברדיפה אישית ואיומים. לשאלה מה תהיה המשמעות של כתיבת סיפורת עכשווית היא עונה:

"המשמעות תהיה למצוא זמן, לפלס מעט בדידות, לרדת מגב הנמר... המקום הזה, המדינה הזאת, הולכים להיעשות אלימים בהרבה. אבל עכשיו כשזה מגיע, מוטל עליי כסופרת, למצוא דרך לחיות, לשמש עדה, לתאר את המתרחש. האליטה ההודית התנתקה לחלל החיצון. נדמה שאבדה לה היכולת להבין את מי שנותרו מאחור על כדור הארץ...אצטרך למצוא שפה כדי לספר את הסיפור שאני רוצה לספר. כשאני אומרת שפה אני לא מתכוונת לאנגלית, הינדי, אורדו, או מליאלם כמובן. אני מתכוונת למשהו אחר. דרך לחבר יחדיו עולמות שנקרעו זה מזה. נחכה ונראה."

ואם כבר בענייני ספרות הודית וקונפליקט סיפורים מהכיס ,כתובים במקור באורדו, של סעאדת חסן מנטו יכולים להשלים את הקריאה באוסף סיפורים קצרים ויפים. מנטו שחי בתפר שבין סיום התקופה הקולנאוליסטית הבריטית לחלוקת הודו לשתי הרפובליקות חי בקו השבר שבו מיליון איש שילמו בחייהם וכ 15 מיליון איש הפכו לפליטים. החלוקה לא רק שלא הביאה לשחרור המיוחל אלא הביאה לדיכוי מסוג אחר של המשטר הלאומני. מתוך השבר נולדים סיפורים על אנשי השוליים ועל רגעים אנושיים שמייצגים את הדיכוי הפוליטי שהם חווים

ענבר: כשדברים רעים מדי קורים המציאות נראית לי אחרת לגמרי, כמו מרחב עכור ורעוע מאד שתלוי על בלימה. זה מפחיד, ואני לא יודעת אם אפשר לצאת מהמרחב הזה, אבל אפשר אולי לשהות בו אם מצליחים לקבל אותו מעט, והספר אמילי ל' של מרגריט דיראס עזר לי בכך. דיראס כותבת מצבים לימינליים של הנפש, מצבי התערערות, של הליכה לאיבוד. אנחנו אוהבות להגיד על ספרים שהם "לוכדים" ומדייקים משהו – רעיון, רגע, סנטימנט – אבל כאן אין לכידה, אי אפשר כל-כך ללכוד משהו על סף; ולא צריך. אמילי ל' משרה שלווה על מרחבים לא שלווים, מבלי לשנות אותם: "אנחנו לא יודעים איך לא לראות אותם עכשיו, גם לא איך להתנהל עם העייפות הזאת, עם האיטיות הטבועה שנשמרת ללא הרף שלא להתפרק, הנס הזה שמתרחש בכל רגע. אנחנו לא יודעים למה בוער בנו החשק להמשיך לראות אותם, גם לא איך לנצור אותם בתוכנו, אנחנו לא יודעים לומר מה זה. גם לא איך לקרוא לדבר הזה הטמון בהם, שמתמיד בקיומו אחרי הזמן."
זו ספרות חמקמקה, סדוקה, ואמיתית מאד דווקא מתוך מה שאנחנו קוראים לו חלום, והיא הולמת בעיניי את השנה שחלפה. 

ספר נוסף שמצאתי בו נחמה בחודשים האחרונים הוא אהבה אחת מאת שרה מסה, בהוצאת לוקוס. זה אמנם ספר על ניכור סביבתי חריף, אבל קראתי את אהבה אחת בשעתיים, בתוך לילה נטול שינה, והרגשתי ביחד-לבד עם נטליה, מתרגמת שעוברת לחיות בכפר נידח ולא מרגישה בבית.
הספר האחרון שיישאר איתי מהשנה הזו הוא בלילה הזה, בעולם הזה. אם יש ספר לרגע הנוכחי, זהו אוסף השירים והפרגמנטים היפהפה הזה של אלחנדרה פיסארניק. הספר אזל בדפוס ואין ראוי ממנו למהדורה חדשה, אבל בינתיים, ננסה בכל מאודנו להשיג עותק עבור מדף הספרים המשומשים-מבוקשים שנרקם אצלנו. 

קרן: השנה קראתי המון ספרים יפים, הם הצילו אותי, כתמיד. היכולת להרים את הרוח באמצעות משפט בודד- בוקר בוקר, עם פתיחת החנות, עם פתיחת הארגזים שמגיעים אלינו, עם איבוק המדפים-, היא הזכות הגדולה שגלומה בעבודה שלנו. היא מזכירה לנו שזה בסדר להיות ולחשוב בגודל של מילים. בגודל של דבר שניתן להחזיק ביד ולגלגל מהלשון. זה בסדר, זאת מידה טובה.  בחרתי לכתוב על שלושה ספרים, שלקחו אותי גם מאוד מאוד קרוב וגם מאוד מאוד רחוק. 
אשכב לישון בצהריים / סטיבן האגרד - מכתב פרידה של אב ממשפחתו כאשר הוא מתגייס למלחמה. מירה הניחה לי אותו ביד עם פרוץ המלחמה. זה תמיד ככה בחנות במשך חודשים, הספר שכב בערימות ולא חשבתי לפתוח אותו, ואז לפתע הוא הפך להיות דייר קבע בכיס שלי, כל מילה שכתובה בו, מדברת את המציאות שהפכה להיות נחלתינו. הנמענים של המכתב המקורי חוללו בקרבו את המילים האלה, והן קיבלו כל כך הרבה כוח ויופי עד שהן נהיו חזקות ורחבות כתפיים דיין כדי לשאת עמן למסע הקריאה גם נמענים נוספים. 
 בתוך אישון / סיגיזמונד קרז׳יז׳נובסקי: דימוי אחרי דימוי הותיר אותי פעורת פה-מבוכי שפה משוכללים הבונים את עצמם ואת חוקיהם תוך כדי סיפור, פורסים תחתיהם מרחבים עירוניים אפלוליים במזגם, אך זוהרים בעושר ההמצאתי של הכתיבה. 

נשמת האהבה / רבינדראנת טאגור:  הספר הזה, שאינו חדש כלל,  נפל מהמדף יום אחד, אז פתחתי בעמוד אקראי ומיד שקעתי בתוכו, כך בעמידה קפואה במסדרון החנות. אני כל כך אוהבת שברגע אחד, אפשר להלקח רחוק ומיד להבין איך הכל נשמע, ונראה ומרגיש ומריח. טועמים את האוויר, ומרגישים את השמש ואת סערת הרגשות, ואת המשאלות של אנשים שהיו ואינם עוד, ואת השובבות והרצונות. היחס בין הדמויות כל כך רווי אמוציות, כמו מעשיות ואגדות, מלאות זהב ואור, אבל כאלה שאפשר לקוות שיום אחד וממש בקרוב גם יכנסו לחיים שלנו כי יש בהם, על אף הזרות והדרמה, גם את הנוכחות הנינוחה והמתוקה של זיכרון.
״בית, בית״ (זלי גורביץ׳, הוצאת ברחש 2024) ועוד ספר רביעי שעוד לא יצא, אבל הוא כן ליווה אותי השנה, ומותר לנו כי זה יהיה בהוצאת ברחש וסיפור פשוט. 
ספר מרובע, המכיל מרובעים-כלומר מאה שירים של ארבע שורות. ספר מהסוג הפועל. שמפעיל עליך את הקריאה, שמפעיל בתוכך את הקריאה, את ההבנה של הפעולה של הקריאה. ספר שבונה בית - בית אחר בית.

מירה: קראתי הרבה ספרים יפים השנה, אולי כאקט של התנגדות לחוסר היופי, לכאב ולהרס  המלווים את השנה הזו. הצלחתי למצוא נחמה בספרים חדשים כמו מכתבים לשכן פלסטיני, שתיים אוחזות, לא ממואר, שנים טובות, הלא יאמן תמיד ישנו, להבתו של נר, בדואים. הספרים הצילו אותי, ובין לבין, מצאתי את עצמי חוזרת לעיין שוב בשני ספרים אהובים מן העבר: בספר העולם של אתמול מאת שטפן צוויג, ממואר מפוכח שנכתב מעיניו של מי שחווה את הכל: את מלחמות העולם, מהפכה ורעב, אינפלציה וטרור, מגיפות והגירה. הוא מתיישב לכתוב את העולם שהיה, מתוך הבו-זמניות של האירועים שקרו ועוד קורים, כשבוי בידי הזמן. התוצאה היא קינה שוברת לב של נפילתו וגסיסתו של מה שקרא לו צוויג ׳בית׳, היא יבשת אירופה.  ובספר ריקוד המציאות  מאת אלחנדרו חודורובסקי, כדי להמשיך ולגשר בין עולם המציאות לעולם הדימיון, כדי להמשיך ולהאמין בכוחה הבלתי מתפשר של האמנות כדרך חיים.

וכך כותב חודורובסקי: .
 "הספר הזה הוא תרגיל באוטוביוגרפיה דמיונית, לא דמיונית במובן של 'בדיונית', כי כל הדמויות, המקומות והאירועים התרחשו במציאות, אלא בכך שההיסטוריה העמוקה של חיי היא מאמץ תמידי להעמיק את הדימיון ולהרחיב את גבולותיו, כדי להגשים את הפוטנציאל הטיפולי והטרנספורמטיבי שלו... הדמיון פועל בכל תחומי החיים שלנו, גם אלה שאנחנו מחשיבים כ'רציונליים'. לכן לא ניתן לתפוס את המציאות מבלי לפתח את הדימיון מזוויות רבות, בדרך כלל אנו מדמים הכול בהתאם למגבלות הצרות של האמונות המותנות שלנו, מהמציאות המסתורית, כה רחבה וכה בלתי צפוייה, איננו קולטים אלא את מה שמסתמן מבעד לנקודת המבט המצומצמת שלנו". 

צילום: חצר סיפור פשוט. ילדי השכונה מתארחים להפוגת קריאה ויצירה, נובמבר 2023