עבודת הלב: נפרדות מ־2020 עם רשימת ספרים שליוו אותנו השנה

 אם בימים רגילים נדמה שלהחזיק חנות ספרים עצמאית זה מעשה כמעט בלתי-אפשרי, השנה החולפת לימדה אותנו על כוחה של הספרות בזמן משבר ועל הזכות הגדולה של כל אחת מאיתנו להיות ולהימצא לצד ספרים, להחליף ולרענן מחשבות בעקבות סיפורים ולהתוודע לדמויות ספרותיות חדשות. אנחנו מבקשות לחתום את השנה בנימה אינטימית, וברשימת ספרים מומלצים שליוו כל אחת מאיתנו באופן אישי, ספרים שניחמו ונתנו לנו השראה.

רוני: בספר להיות חופשי, דוד שולמן הוא עד שעוזר לחקלאים פלסטינים לטפל בעצים שלהם. זאת פעילות סיזיפית וקשה באיזור ספוג־אלימות ומלא בכאב. מה ששבה וניחם אותי זה מה שהוא קורא לו בספר: "תקווה חסרת שחר", שלמרות כל הרוע והכאב יש כל כך הרבה תקווה, מתוך ההבנה שהתקווה היא לא דבר שמותנה, היא לא תלויה בנסיבות או באחרים.  
זהו טבעה של הפעולה, של עשיית הדבר הנכון, שהייאוש נסוג לפחות לרגע, ואת מקומו תופס דבר־מה אחר – למשל – תקווה חסרת שחר. אלה העמלים בתלמי השדה הללו יודעים כי התקווה אינה מותנית. לעתים, ככל שהדברים נעשים גרועים יותר, יש יותר תקווה, מפני שתקווה היא פעולה של האני העמוק יותר, או החלק החופשי יותר של האדם". על הייאוש הוא כותב: "ייאוש טוב מניע אותי לקום מן המיטה בבוקר שבת. ישנה תנועה באני שהיא מעבר למחשבה. אותו מקום בתוכי היודע שאני חופשי ויכול לטעום חירות זו ברגעים נדירים – וזהו הידע הבסיסי ביותר שלנו את עצמנו – הוא המקום המבין לאן יכולתי ללכת, אילו רק הפסקתי להסס וחדלתי לחשוב על עקרות ו/או כישלון. אתה מזיז הצדה בעדינות ובחמלה רבה את ההיסוס, אפילו בשעה שמקהלת העקרות פותחת בקרשנדו שלה. אתה עשוי להזדקק לייאוש, לייאוש הטוב, על מנת להניח את ההיסוס בצד. אחר כך, במשך כמה דקות, אתה יכול לפעול, מתוך הספק.  

שירן:  ספרי יעקב סיפק לי משהו גרנדיוזי, אוניברסלי, דבר שגדול מסך חלקיו. זה לא ספר מושלם, אבל הוא סחף אותי עם הסיפור הכה מוזר, בעומק המחקר ההיסטורי ורוחב היריעה. הוא הצליח לסחוף אותי לזמן אחר ולמקום אחר לחלוטין וסיפק את מילת השנה: פרופורציה, כי הוא מזכיר שכל דור מאמין שהאפוקליפסה הגיעה וסוף העולם קרב והיי, זה לא קורה. האוגה סיפק לי את הצד השני של אותו המטבע: לראות ולקדש את הרגע, את הדברים היומיומיים סביבנו: תנועת עננים, חילופי עונות. היה יותר קל להבחין בהם השנה וזה סיפק נחמה והמון רגעים קטנים של יופי גדול. למשל בשיר "חייתי כאן":
חָיִיתִי כָּאן יוֹתֵר מִשְּׁנוֹת דּוֹר.
יָמִים שֶׁל רוּחוֹת, לֵילוֹת שֶׁל כּוֹכָבִים בֵּין מִפְרָשִׂים וְתֹרֶן
הִפְלִיגוּ לְדַרְכָּם.
עֵצִים וְצִפּוֹרִים מָצְאוּ כָּאן מְנוּחָה,
אֲנִי לֹא.

נגה: את הסיפורים הקצרים של ברונו שולץ רציתי לקרוא כבר מזמן, אבל היתה לי יראה מסוימת מהם. לפני כמה חודשים אזרתי אומץ והורדתי אותו סוף־סוף מהמדף. הסיפורים הקצרים בספר מתרחשים בתפאורות שהן לכאורה אפרוריות – בחנות האריגים המשפחתית ובבית המשפחה בגליציה – אבל הצבעוניות, היופי והעוצמה של המילים והתיאורים של ברונו שולץ מפיקים מהמציאות המשמימה הזאת כל כך הרבה רגש וחיים. בכל פעם שהרמתי את העיניים מהספר והסתכלתי על הקירות הלבנים והרהיטים הדוממים שמקיפים אותי הרגשתי פתאום איזה גל של יופי עולה, מין הבנה שלמציאות הדוממת יש חיים פנימיים משלה, פוטנציאל בלתי־נדלה שאני רק צריכה להשכיל לראות אותו. התשוקה והתבונה שמפיקות יופי ומשמעות מהכל. הכובד והחסד מלווה אותי כל שנה מאז שקראתי אותו לראשונה, אז אולי זאת לא חוכמה להזכיר אותו דווקא בהקשר הזה. אני לא יודעת אם קראתי בו השנה יותר מבשנים קודמות, אבל הרוח שלו שורה עליי הרבה ועזרה לי לעבור את התקופה הזאת, את השנה הזאת. 
האסון כופה עלינו הכרה בממשות הדבר שאיננו מאמינים כי הוא אפשרי, היא כותבת. הפגיעות של הדברים היקרים היא יפה, כי הפגיעות היא מסימנו של הקיום.

קרן: זכיתי לכך שבמהלך הסערות והתהפוכות של 2020 הייתי מוקפת בספרים, בשיחות על ספרים, במגע עם ספרים, התאהבתי בדמויות ספרותיות (ג׳וליוס וינסום, ״וויל לדיסלו״ ממידלמארץ')  וחייתי בעולמות ספרותיים. ספר שהוא מיקרוקוסמוס עבורי הוא ספר האמן של הדר מיץ, ערפילית. הספר מכיל עולם ומלואו וכתוצאה מהדפדוף בו, הסלעים נהיים קלילים כמשב של רוח, גופי המים נהיים עמוקים כמו החלל, והספר עצמו מביע כולו געגוע לספרים אחרים שאהבנו לדפדף בהם בילדות: אנציקלופדיות חלל וספרי אגדות המתרחשות בסוג הזה של יערות שפיות מאירות אותם בצבעים כחלחלים וסגולים. את ספינות טרופות של אקירה יושימורה קראתי בנשימה עצורה בלילה אחד. זה מסוג הספרים שמעתיק אותך למקום אחר, לזמן אחר, לקצב נשימה אחר, לתוך גוף של מישהו שאוהב אנשים אחרים, שיש לו כאבים אחרים, שיש לו שמחות אחרות. זה קסם טהור. 

מירה: הספר בית הנתיבות של זהר אלמקייס אוצר בתוכו חללים ומרחבים של מקום וגוף בהם מתקיימת תנועה מחשבתית אמיצה ונועזת. הספר הצליח להדהד בי לאורך זמן את ניגון החיים שאין לו זמן ומקום או גוף. אחד הדברים שריגשו אותי בספר היה הדרך הייחודית לגשת אל דברים קשים ולא מדוברים. זהר אלמקייס מצליחה ליצור דרכים ושפות חדשות להתמודדות עם עולמות שהוכפפו. יש בספר הזה הסתכלות על המקום האישי והכואב דרך מבט חדש, משהו שנותן ביטוי למצוקה ובאותו הזמן פותח דרך חדשה להתבוננות שמשנה את כל הפרספקטיבה ומאפשרת מעבר ותנועה. קראתי והרגשתי שאני יושבת בטרמינל והיה בזה משהו מעורר בתוך הסגירות שנכפתה עלינו. הצלחתי להישאר באוויר השמיימי והמדומיין במקום רחוק יותר כשהצטרפתי לשיטוטים של רוני פרצ'ק בדלהי של מטה. מעולם לא ביקרתי בהודו, אבל ההליכה ברחובות דרך המילים והעיניים של רוני פר'צק, עזרו לי להמשיך ולפלס את הדרך בסגירות שנכפתה עלינו בהכרה ובחמלה.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------

קהילה יקרה, אנחנו רוצות להודות לכם/ן על התמיכה בנו בימים הסוערים שכולנו עוברים/ות, לא היינו יכולות לעשות את זה בלעדיכם/ן.
נבקש לסיים בשיר מתוך ספרה החדש של סיגל בן יאיר, מה אני עושה 

עבודת הלב

כָּל סִדְרַת כְּווּצִים הַמַּשְׁלִימָה מַחְזוֹר אֶחָד
שֶׁל עֲבוֹדַת הַלֵּב מְכֻנָּה "פְּעִימַת לֵב".
חֹר בְּגֹדֶל אֶגְרוֹף נִפְעַר פִּתְאֹם
בְּגֹבַהּ הַמִּרְוָח הַבֵּין-צַלְעִי הַחֲמִשִּׁי,
מֵאֲחוֹרֵי צֶלַע הֶחָזֶה.
עוֹד נִכְתַּב: לֵב הָאָדָם
הוּא אֵיבַר שְׁרִירִי חָלוּל.