חדרים מלאים ספרים עם שחר סריג
הגיעה לאוזנינו השמועה שלאמן הרב־תחומי שחר סריג, שבוודאי מוכר לכם מהאיורים המקסימים לספר שיבויה ושיקויה עפות למדבר (דפוס בית), יש ספרייה נהדרת. עם פתיחת התערוכה חנויות ומלאכות - בעקבות 'סיפור פשוט' מאת ש"י עגנון אצלנו בחנות במסגרת פסטיבל האיור 2020, פנינו אליו עם כמה שאלות ספרותיות ובקשה לקבל הצצה אל הספרייה הביתית ואל פינת העבודה שלו.
אם אדם זר היה מעיין בספריה שלך, מה הוא היה מסיק לגבי בעליה? מה הוא היה מופתע למצוא?
כשאני נכנס לבית שעוד לא הייתי בו אני תמיד מסתכל על הספרים ועל איזה ציורים יש לפני כל דבר אחר. אפשר להתייחס לכל ביקור כמסע של חיפוש ואיסוף מידע והרבה פעמים יהיה משהו שניתן יהיה לרצות להשיג ולקרוא בעתיד. אני מצוי תמיד בתחושה שאם מסתכלים מספיק טוב בספרייה אפשר לדעת כמעט הכל. מקפריזות נעורים סנטימנטליות שמצביעות על שנות התבגרות ואינקלנציות שונות עד להווה. כל פיסת מידע היא רלוונטית, אילו מהדורות לספר מסוים נבחרו מעידות מתי הן נרכשו ולפי מצב הספר אפשר לראות אם הוא נקרא הרבה או מעט, אם הספר נחלק עם עוד אנשים או נשאר פרטי. באיזו שיטה הספרים מסודרים ומה הקטגוריות הקרובות יותר ללב ומהן אלו הנידחות יותר נחשפות לפי מה מצוי ליד רהיט נוח ומזמנות קריאה לצורך הנאה, ואילו ספרים מצויים ליד חלל שמוגדר כחלל עבודה. מה בהישג יד ואילו ספרים מצריכים מאמץ כדי להגיע אליהם ולפיכך סביר שהשימוש בהם נדיר מצביעים גם על אופן הקריאה. הארכיטקטורה של ערמות הספרים חשובה לפעמים לא פחות מרשימת המלאי. יש ספרים שאנשים שמגיעים לכאן לבקר מופתעים לראות, בדרך כלל אלו ספרי דת או ספרים עיוניים אזוטריים כמו ספר טבע על חיי עכבישים.
האם יש ספר בספרייה שלך שאתה חושש או ממתין על מנת לקוראו? אם כן, למה?
יש כמה ספרים שאני חושש מהם. חלקם ספרים מיסטיים. התעסקתי בנושא לתקופה, מתוך סקרנות לגבי הרעיון שדרך אקט סימבולי כמו לצייר סמל אפשר להפיח חיים בעצם דומם למשל. אני אוהב את התפיסה הרדיקלית הזו של השפה כבעלת כוח לברוא עולמות, אבל יש לי תמיד חשש להגיע למישור מופשט מידי בו הכל ילך לאיבוד. דוגמה נוספת לספרים שאני חושש מהם, הם אלו שיש לי ושאני לא מבין. בתוך הרשימה הזו יש ספרים שהפסקתי לנסות להבין, למשל שנים ניסו לשכנע אותי לקרוא לאקאן, וניסיתי באמת להבין על מה הוא כותב אך ללא הועיל. בסוף קראתי במקרה חלק מראיון עם חומסקי שבו הוא מספר שהוא הכיר את לאקאן וחיבב אותו אבל שהוא היה שרלטן גמור ושאם מורידים את להטוטנות המילים אין שם רעיון אחד קוהרנטי. אני לא יודע אם חומסקי צודק אבל הוא בהחלט עזר לי להפסיק לנסות ולהבין על מה לאקאן מדבר. דוגמה שלישית לחשש, היא שיש ספרים שהם מפעל חיים כה מרשים שזה מאיים לחשוב עליהם כי הם מציבים סטנדרטים שבלתי אפשרי לעמוד בהם, אבל זה סוג של חשש שמח.
איזה ספר היה לך פעם ואבד? איזה ספר היית רוצה שיהיה לך בספריה, אך הוא מחוץ להישג ידך?
אני תמיד מתרגש מידי שאני קורא משהו שאני אוהב ובתוך ההתרגשות הגדולה הזו משאיל ספרים גם אם לא סיימתי אותם, זה גם קורה בעיקר עם הספרים שאני הכי אוהב. מרבית הספרים שאני משאיל מעולם לא חוזרים אליי. אני מניח שככה זה אצל כולם. יש עשרות או מאות ספרים כאלו, ואני יכול להתנחם בזה שהם בבתים טובים. או לפחות לקוות שקראו אותם או שהעבירו אותם לאנשים שקראו אותם.
מהו הספר מהספרייה שלך שהכי קרוב לליבך? מהו הספר שקראת הכי הרבה פעמים?
קראתי שוב לפני שבועיים בערך את אחשורוש היהודי הנודד של שטפן היים. הוא דומה במידה מסוימת לשטן במוסקבה, הוא משלב רומן במכתבים עם פרוזה, הוא מצחיק ויש בו כמות עצומה של מחקר היסטורי והוא תורגם בצורה מופתית (כך אני חושד לפחות) על ידי נילי מירסקי. בכל הנוגע לזהות הספר מרתק כי היים מתמודד עם זהות יהודית וזהות מזרח גרמנית (דאז) בצורה מורכבת. הוא הופך פרדיגמות על פיהן ויוצר מיתוס חדש דרך פרשנות. יש ספרים נוספים שאני תמיד קורא בחלקים מתוכם שוב ושוב כמו הכובד והחסד של סימון וייל, ציור קיר של מחמוד דרוויש והכרך השני של או-או של קירקגור. זה קלישאתי אבל אני אוהב וגאה בספרים שהיה לי חלק קטן בהוצאה שלהם, באיור של הכריכה, במתן עצות קטנות, או בכל דרך אחרת.
אילו ספרים נותנים לך השראה ליצירה חזותית ולתערוכות שלך, ואילו לכתיבה? האם יש הבדל בין סוגי ההשראה?
אחד מהדברים שהכי מפעילים אותי, זה שספרים מתקשרים אחד עם השני, שאפשר למצוא סוג של קצה חוט שמתחבר וממשיך דרך מקומות אחרים. זה נשמע אולי די כללי וגנרי כאמירה. אני יכול להגיד למשל שעבדתי על הספר 'סמן האטלס', שהוא נידח לחלוטין ולדעתי רוב העותקים שלו - לא הרבה עותקים, נמצאים בשני ארגזים איפשהו באחסון בבית, אז קראתי את פסק מוות של בלאנשו, ואת הספר של מונל של שווב, ואת לאור אישה של רומאן גארי, ובכל היצירות האלו יש באקט של הכתיבה מחול עם המוות. הדמויות כולן מתות וחוזרות לתחייה כאנושיות או כמיתיות. הספרים האלו הם הכרה בקשר בין ספרות ומוות, וכולן כיצירות בודקות את התחום המשונה הזה של סיפור בו אפשר למות שוב ושוב דרך זיכרון או בדיה של זיכרון. לפעמים החיבורים יכולים להיות ישירים יותר, כמו דרך תקופה היסטורית, או ממוקדים יותר. למשל התערוכה צייד/שלל שילבה הסתכלות על הרבה מאוד תמונות ודימויים של ציידים, עם קריאה של חומרים בנושא. אני חושב שאולי בכתיבה יש צורך להיות מתודיים יותר ואחראיים יותר כלפי המקורות, והרעיונות בטקסט ובאמנות פלסטית אני מרגיש שזה בסדר או עוזר אפילו שיש מרווח רחב יותר לפרשנות פרועה. 
על מה אתה עובד בימים אלו?
אני לא יודע מה אני עושה! בימים אלו אני מאייר משחק רביעיות שאני רוצה להוציא עם שרון קנטור, אני מנסה לסיים ספר פרוזה במכתבים שרק הולך וחומק ממני כל הזמן, אני עובד על אופרת ניו מדיה עם המלחינה דגנית אליקים שאמורה לעלות בקרוב והוא אחד מהפרוייקטים האהובים עלי מזה זמן רב, אני מנסה לסיים ספר ילדים שאיירתי לסיפור של מתי שמואלוף, אני מנסה לסיים קליפ קטן לשיר שאני אוהב, אני עובד על סדרת קטעי אנימציה קצרים של ריקוד, ויש עוד הרבה דברים שאני עושה ולא יודע אם הם יתגבשו למשהו קונקרטי או רוצה לעשות ולא מצליח ומקווה שאעשה ואספיק או שמישהו/י אחרים יעשו אותם.
ספר לנו על ספר שהוא משמעותי עבורך ועוזר לך לעבור את התקופה הזו
בתקופה האחרונה אני מתנחם במטוטלת שבין דברים איומים ונוראיים כמו סיפורי תוהו של שלום עליכם וספרים מנחמים כמו קשרים לעולם של ארתור ק' דנטו.
---------------------------------------------------------------------------------
שחר סריג הוא אמן רב תחומי העוסק בציור, פיסול, מיצב ומדיה חדשה. הוא הציג תערוכות יחיד בגלריות הקיבוץ, רוזנפלד, קו 16, לוחמי הגטאות ועוד. השתתף בתערוכות קבוצתיות במוזיאון חיפה, במשכן לאמנות בעין חרוד, במוזיאון תל אביב, ביריד אמנות בפרנקפורט ועוד. הזוכה בפרס אוסקר הנדלר לאמנות ובפרס הצטיינות אקדמית מאוניברסיטת חיפה. שחר פירסם שלושה ספרים עד היום, ביניהם הספר 4 שאפשר להשיג דרכנו.
