ארנה קזין, מתוך איך להיות סקוטית:
את המסה האישית והממואר — הסוגות הספרותיות שבאמצעותן אני חווה את העולם כקוראת, ככותבת וגם כמנחת כתיבה — גיליתי בעצמי. כך, על כל פנים, הנחתי תמיד. הרי זה לא משהו שלמדתי בבית. אבי היה מדען חובב גינון, ואמי היא אמנית, צלמת. הם לא קראו מסות וממוארים. גם בקרב הכותבות והכותבים בעיתונים שבהם עבדתי איש לא פתח לפני את הדלת הזאת. את הדרך אל המסה האישית פילסתי בעצמי.
הגעתי אליה במקרה, כאשר חיפשתי, בשנות העשרים והשלושים לחיי, תשובות לשאלות בוערות: מה לעשות עם התשוקה, איך להיות עיתונאית, איך לכתוב, איך להתעלות על הבינוניות, איך להיות אוטודידקטית, איך להיות אישה לא נשית, איך להיות לבד, איך להיות בזוג, ואיך להתמקם מול כל מה שמנסים למכור לי — רזון, רומנטיקה סטרייטית, צרכנות, לאומנות. […] מצאתי את עצמי נמשכת שוב ושוב ליצירות מסאיות וממואריות של כותבות וכותבים בני תרבויות ותקופות שונות, והתוודעתי, בין השאר, למסות של וירג’יניה וולף, מישל דה מונטיין, ג’ורג’ אורוול, ז’אנט וינטרסון, ברברה ארנרייך, אי-בי וויט, מאיה אנג’לו, ג’יימס בולדווין, הנרי דיוויד ת’ורו, אדריאן ריץ’, אליזבת בישופ, בטי פרידן, סימון דה בובואר, הלן סיקסו וג’ואן דידיון. את העכשוויות שבהן קראתי ב”ניו יורקר”, ב”הארפר’ס” וב”גארדיאן”, ובמקביל השגתי לי אנתולוגיות של מסות אישיות וקראתי אותן מראשית עד אחרית, עברתי מאזכור לאזכור, מיצירה ליצירה, וקראתי כל ממואר ספרותי חדש שראה אור ומשך את תשומת לבי. בגיל ארבעים כבר הרגשתי תחושת שייכות חזקה לקהילה ספרותית עולמית בעלת מסורת עתיקה, היוצרת את יצירותיה מתוך עצם הניסיון לברר איך נכון, איך כדאי ואיך אפשר להיות בן אדם בעולם.
