נשל

אֶצְבָּעוֹת שֶׁרָעֲדוּ סְבִיב
עֶפְרוֹנוֹת וְעֵטִים,
שֶׁפָּרְטוּ, עֲדִינוֹת, עַל מֵיתָרִים
וּקְלִידִים
וְיָדְעוּ לְעַנֵּג אֶת הַגּוּף
עַד שִׁכְחָה,
אֶצְבָּעוֹת שֶׁגִּרְגְּרוּ חֲתוּלִים וּכְלָבִים
שֶׁלִּטְּפוּ, שָׂרְטוּ וְלָשׁוּ,
מִשְּׁשׁוּ, חִטְּטוּ וְנִסְגְּרוּ
לְאֶגְרוֹפִים.
יָדַיִם שֶׁלִּי,
הַיּוֹדְעוֹת לְנַעֲנֵעַ תִּינוֹקוֹת,
אִסְפוּ חַבְּקוּ אוֹתִי
עַכְשָׁו.

גם בספרה ה־23, כשמאחוריה שישה עשורים של יצירה, אגי משעול מתבוננת באופן מפוכח וחומל בעולם המשתנה סביבה ובחייה. הזמן אמנם נותן את אותותיו בגוף, בנפש, במדינה שהיא בת גילהּ, אבל משעול ממשיכה להעלות על נס את החברוּת, את היצירה, את המאמץ הרוחני ואת המפלט שמציע לה תמיד הטבע.

בחיוניות בלתי רגילה ובסקרנות שאינה נגמרת, משעול מציעה בנשל חוויה אישית מאוד ואוניברסלית מאוד. בלי להפנות את המבט מן הכאב והחלוף, היא ממשיכה לחייב את החיים ולהתמלא ציפייה לקראת העתיד לבוא: בכל שנה, בכל ספר חדש, היא משילה שכבת קיום אחת וחושפת תחתיה אפשרות חדשה, טרייה, העשויה עוד להפתיע.