חותם מים

אולטרה-מרין

לְשָׁם, עוֹד וָעוֹד פְּנִימָה

אֲנַחְנוּ שׂוֹחִים אֶל הָרִיף.

אַתָּה מַנְהִיג הַלַּהֲקָה מִקָּדִימָה

מוֹרֶה כִּוּוּנִים וּשְׂפַת סִימָנִים

רַגְלֶיךָ שְׁרִירִיּוֹת, מִתְאָרְכוֹת

בִּסְנַפִּירִים, חֻלְצָתְךָ לְבָנָה,

מִתְנוֹפֶפֶת בַּמַּיִם, חוֹשֶׂפֶת

גַּב גַּבְרִי רָחָב. אֲנִי שׂוֹחָה אַחֲרֶיךָ

בִּשְׁקִיקָה נַעֲרִית שְׁקֵטָה

בְּרַעַד עַל עֶצֶם הָרְשׁוּת לָגַעַת.

לְשָׁם, עוֹד וָעוֹד פְּנִימָה

הַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ עוֹקֵב אַחֲרֶיךָ, מַצְבִּיעַ

הֵנָּה וָהֵנָּה

מַזְהִיר מִפְּנֵי הַזַּהֲרוֹנִים,

מוֹנֶה סוּגֵי דָּגִים

מַפְגִּין מִדַּת בִּטָּחוֹן גְּדוֹלָה מִבִּטְחוֹנוֹ,

מְחַשֵּׁב מֶרְחַקִּים –

הַיֶּלֶד שֶׁלִּמֵּד אוֹתִי מָה זֹאת אַהֲבָה

שׁוֹחֶה בְּעַצְמוֹ

וַאֲנִי אִתּוֹ בְּעֹמֶק הַיָּם,

וְהַיַּלְדָּה, בַּת דְּמוּתִי,

בִּמְצוֹפִים בְּהִירִים וּתְפוּחִים,

בְּגוּף גִּבְעוֹלִי זָעִיר

בְּאֵמוּן שָׁלֵם. כָּל כֻּלָּהּ

תְּנוּעָה חֲלָקָה בְּתוֹךְ הַכָּחֹל.

זוֹ הַלַּהֲקָה הַקְּטַנָּה שֶׁלִּי

מְרַחֶפֶת בְּרִצּוּדֵי הָאוֹר –

עוֹד וָעוֹד פְּנִימָה

מֵעֵבֶר לָרִיף מְחַכֶּה לָנוּ

כָּחֹל מַעֲמַקִּים.

אוּלְטְרָה-מָרִין מְסַחְרֵר יוֹתֵר

מִכָּל הַדָּגִים וְהַצְּבָעִים.

כָּחֹל אֶחָד, מֻחְלָט. מָלֵא וְנוֹכֵחַ,

הַיָּפֶה שֶׁבַּכְּחֻלִּים.

רַגְלַיִם וּזְרוֹעוֹת, גּוּפִים חַד-פַּעֲמִיִּים

שְׁרוּיִים בַּכָּחֹל,זֶה רַק אֲנַחְנוּ וְהַנֵּצַח.

כָּאן אֲנִי מַאֲמִינָה בּוֹ

הוֹוָה בְּתוֹךְ שַׁבְרִיר קִיּוּם כְּכָל קִיּוּם

וְאֵינִי חוֹשֶׁבֶת עַל כְּרִישִׁים

בַּכָּחֹל הֶעָמֹק

וְאֵינִי חוֹשֶׁבֶת עַל חוֹף מִבְטָחִים

זֶה רַק זֶה זֶה רַק זֶה

אֲנַחְנוּ בְּתוֹךְ זֶה

תָּמִיד יָדַעְתִּי

שֶׁאֵין דָּבָר אַחֵר.

קובץ השירים 'חותם מים' מאת הדס גלעד הוא מעין מעשה מקלעת, שעבר והווה דרים בו בכפיפה אחת – הנערה שקדמה לאם, הילדה שקדמה לנערה, האם שקדמה לילדה שהיתה לנערה ואם – כולן יחד חוברות למעין פסיפס צבעוני של זכרונות, זהרורי רגעים, התוודעות עצמית ואינטימית, נצחונות קטנים וצלקות גדולות (וגם להפך) המתפצלים ומתאחים בשנית לכדי שלם בלתי מושלם. הרוך, מלמדת אותנו שירתה של גלעד, לעולם אינו  ניתן בחינם – הוא תוצר של עקשות ושל פשרה, של זיעת האהבה, פרי עמל היומיום של חיי המשפחה והחברות והערבות, קשרי-קשרים שהפרטים המרכיבים אותם נפרדים לרגעים, ולרגעים שבים להתקבץ יחד, ממש כמו חלקי העצמי המפוצל – אשר שב ונהיה על אף ולמרות הכל לאחד."

(לי ממן, עורכת הספר)