הרקדנית

״היא השתתפה בשיעורים של בוריס קניאזף, רקדן רוסי שנחשב אז לאחד המורים הטובים... ריח אופייני של עץ ישן, של לבנדר ושל זיעה. היא התחככה ברקדנים מכל הסוגים: רקדנים מהאופרה או מהמיוזיק הול, רקדנים של ז׳אן פייר בּוֹנפוּ, מַרפִּיסָה דון... ואחרים ששכחתי את שמם.״

המספר, בן דמותו של מודיאנו קרוב לוודאי, מביט לאחור, אל פריז של תחילת שנות ה-70, על תקופה מעורפלת בחייו שבה היה חסר כיוון וחיפש את דרכו. הוא היה בקשר עם אישה מסתורית, המכונה כאן רק הרקדנית. חצי מאה חלפה, והמספר לא לגמרי זוכר איך נראתה אותה רקדנית, אבל הוא זוכר את מסירותה המוחלטת למחול, ואת היעדרויותיה התכופות מביתה שבעטיין הוא היה זה שטיפל בבנה הצעיר. 

הרקדנית הופך את העבר כזיכרון אבוד לדבר בר החייאה, והמתח הנוצר בין העבר שחלקים רבים ממנו לוטים בערפל לבין ההווה, מוצא את ביטויו בתחילת הרומן: ״לא מן הנמנע שיום אחד יימס השלג והדמויות יעלו ממעמקי הסן ויופיעו שוב, ואיך זה קורה דווקא היום בעיר ששינתה כל כך את פניה ולא מניחה לי להיזכר.״ 

המתח בין עבר רווי מסתורין וחסר ודאות לבין הווה צורמני ומגושם של פריז - הניגודיות בין פריז של העבר הצבועה בגוונים אפלים לבין פריז של ההווה, של עיר רועשת, עמוסת תיירים, ומנוכרת, היא הכוח המטעין באנרגיה את הרומן.

ז'אן פטריק מוֹדִיאנוֹ (30 ביולי 1945) - סופר צרפתי ממוצא יהודי איטלקי. ב-1968 התפרסם הרומן הראשון שלו, כיכר אטואל (״הקיבוץ המאוחד״ בתרגום אביבה ברק), ומאז הוציא לאור רומנים, נובלות, ספרי ילדים ותסריטים, בהם הסרט לקומב, לוסיאן (1974) ביחד עם הבמאי לואי מאל. עיקר כתיבתו עוסקת בנושאים של זיכרון, שכחה וזהות. בשנת 1972 הוענק למודיאנו פרס האקדמיה הצרפתית לספרות יפה על כתיבת הספר שדרות הטבעת (״הקיבוץ המאוחד״ בתרגום יהושע קנז). בשנת 1978 זכה מודיאנו בפרס גונקור וב-2012 בפרס אוסטריה לספרות אירופאית. ב-2014 זכה בפרס נובל לספרות. בנימוקי הפרס נכתב שהוא הוענק למודיאנו בשל ״אומנות הזיכרון, עימה הוא מעורר את הגורל האנושי הבלתי-נתפס...".