הו! 30 | אות קין

המושג "אות קין" שינה כידוע את משמעותו בין הפסוקים המיתולוגיים בספר בראשית ועד לשימושו בעברית המודרנית. בעוד שכיום פירושו אות בל־יימחה הדן את נושאו לבדידות ולקלון והמורה על חומרת הפשע, הרי שבמקרא, האות שהאל ברחמיו שׂם על קין, הרוצח הראשון, משמש "לְבִלְתִי הַכּוֹת אֹתו כָל מֹצְאוֹ" — וככזה הוא סימן של מרקם החיים הרעוע, והחרדה העמוקה השׂוררת בעולם שאחרי הפשע. הקול הקורא שפרסמנו לקראת הגיליון הנוכחי של הו!, השלושים של כתב העת "הו!", ביקש לחקור ולכתוב סביב המושג הזה בכל צורותיו, סביב הסימן הזה שאין למחות אותו, שנוצר מאליו או שנחרט בעור בכוונת מכוון, ושמסמן את הגוף של העברית העכשווית ושל דובריה כגוף אלים ורצחני, שידיו מגואלות בדם.

(מתוך המבוא לגליון)

ומה קורה כאשר שפת התרבות בנויה מיסודות רעילים או מתחילה לשאת בקִרבּהּ רעלים שונים? לפעמים מילים הן כמו מנות ארסן זעירות: בולעים אותן בלי לשים לב, ונדמה שאין להן שום השפעה, אך כעבור זמן־מה הרעל בכל זאת פועל את פעולתו.
ויקטור קלמפרר, שפת הרייך השלישי: רשימותיו של פילולוג,
מגרמנית: שירי שפירא, עמ' 23

*
העברית כלשון הכוח והעליונות לא נולדה בעזה [...] השינוי בה החל הרבה קודם. אלא שעד לעזה, העברית עדיין ידעה מפֹּה ומשם, כמו ברזל יצקו ממנה גם חרבות וגם אתים. ואז, בעזה, הולאמה העברית ושִׁדרתה המרכזית נוּתבה לייצורן של חרבות בלבד. חרבות ברזל.
מיכאל ספרד, שפת הפשע, עמ' 43