הדיירים

לסר מתלבש באי רצון וזו הפתעה מאכזבת, כי שכב לישון בוער מתשוקה לכתוב בבוקר. מחשבותיו המתוקות ייחלו בקוצר רוח למחר. הוא נרדם חדור ציפייה, ומקיץ ממאן, אָבל. על מה? על מי? אילו חלומות בטלים טורפים את לילותיו? הוא אינו זוכר ולו אחד מהם, אף שהם גודשים את שנתו, אך יש לו חלום אחד בהקיץ שנגוע בפחד: הנה האיש הזר הזה שאני פוגש במדרגות.

ניו יורק, סוף שנות השישים. כבר עשר שנים נאבק הארי לסר על כתיבת יצירת המופת שלו. הבניין המתפורר שבו הוא גר התפנה כבר מכל דייריו, ובעל הבית מבקש ממנו לעזוב ולהניח לו להרוס את הבניין כדי להקים חדש במקומו. אבל הארי דייר מוגן, הוא מכיר את זכויותיו ויודע שאת הרומן שלו הוא חייב לסיים במקום שבו הוא נולד.

את שגרת הכתיבה של הארי מפר וילי ספירמינט, סופר שחור שפולש לאחת הדירות הריקות בבניין כדי לכתוב בה ספרות שחורה מהפכנית. האם תיכרת ברית של אחווה בין שני הסופרים או שהמתחים הגזעיים והאמנותיים ביניהם ימיטו חורבן על שניהם?

ברנרד מלמוד (1914-1986), בן למשפחת מהגרים מרוסיה, הוא אחד מגדולי הסופרים היהודים בספרות האמריקאית של המאה העשרים. בכתיבה מטאפורית עזת מבע מטיח הדיירים זה בזה את שלל הנושאים המופיעים בכל כתביו: הגירה, מתחים בין־גזעיים, כלכלה קפיטליסטית וכתיבה ספרותית.