שמש טרופת עצמה

מרחבים מקופלים

תָּמוּ הַשָּׁנִים וְאִתָּן הָאַהֲבָה. מֵעַכְשָׁו רַק אַתְּ בְּעֵרֹמֵךְ וּפַחַד

מִתְגַּדֵּל וּמִתְקַדֵּשׁ. פַּעֲמוֹנִים זְהוּבִים בָּאֲפֵלָה הוֹלֶכֶת וּמִתְעַבָּה

מְצַלְצְלִים כְּאַזְהָרָה

שֶׁלֹּא אֵדַע נַפְשִׁי עוֹד. כָּאן

הַבַּיִת – קִירוֹת נוֹפְלִים; שָׁם – יֵשׁ

אֶת נַפְשִי.                                מֶרְחָבִים

מֶרְחָבִים מְקֻפָּלִים אֶל תּוֹךְ הַמַּחְשָׁבָה שֶׁכָּל עוֹד עוֹדָהּ מְסָרֶבֶת לָבוֹא חֶשְׁבּוֹן אֶת הִתְאַפְסוּתָהּ, אֶת הִתְאַינוּתָהּ, אֶת חֲצִי תָּאוַתָה, אֶת הַצְּלָלִים וְהַקְּמָטִים הַחֲרוּצִים סְבִיב הָעֵינַיִם, אֶת תְּמוּנוֹת הָאַהֲבָה, אֶת זִכְרוֹנָהּ שֶׁל אִמִּי עֲטוּפָה בְּמוֹתָהּ כְּמוֹ אֶגְרוֹף בִּכְפָפָה כְּמוֹ שָנִים שֶׁכְּבָר אֵינָן וּבְתוֹכָן

הָאַהֲבָה שֶׁהָיְתָה אַתְּ

שירים של עצב, אימה, השלמה, זיכרון, שכחה וחדלון – ורוחה העילאית של שירה רבת יופי מרחפת עליהם. זוהי שירה בה מהדהדת השפה העברית על כל רבדיה ומכמניה.

רצבי שב ומתגלה כמשורר יחיד ומיוחד המעז לשורר את מה שאין יכולת לאומרו.