שומרת לילה

מדברת לקיר שׁוֹמֶרֶת לַיְלָה שׁוֹמֶרֶת לַיְלָה בֹּאִי הָרַמְקוֹל עַל הַקִּיר גָּבוֹהַּ, אֲנִי רְטֻבָּה וְקַר. כַּמָּה קַר. אָסוּר לְהָעִיר אֶת הַשְּׁאָר אֲבָל אֲנִי צוֹעֶקֶת לְזוֹ שֶׁשּׁוֹמַעַת מֵעֵבֶר לַקִּיר, בֹּאִי כְּבָר בֹּאִי כְּבָר. אֶמְצַע הַלַּיְלָה הִיא תֹּאמַר כֻּלָּם יְשֵׁנִים תְּרַסֵּק חֲצִי אָקָמוֹל עִם סֻכָּר וְתִרְשֹׁם בְּסֵפֶר הַשְּׁמִירָה: נוֹעָה חָשָׁה בְּרַע בִּקְּשָׁה אֶת אִמָּהּ חָזְרָה לִישֹׁן הַדָּבָר סֻדַּר. שומרת לילה, ספר שיריה של נועה ברקת יוצא מרגע של שבר. מעילה באמון. בגידה. קרקע נשמטת. אובדן. מול החשיכה הנפערת עולים וצפים זכרונות ילדות, זכרונות שואה, אובדן בית ומשפחה. עולים וצפים, כמו קו דק של אור  גם הכוחות המסייעים: אמונה, דמיון ויצירה.