רציתי לרשם נוף אחר – מבחר שירים

96.00 ₪
הוצאת ספרים: מוסד ביאליק
חשבתי יותר עליהָ הַפְּסִיכוֹלוֹג שֶׁאֵלָיו הָלַכְתִּי אָמַר שֶׁמִּיַּלְדוּת כָּזֹאת בָּאִים עֲבַרְיָנִים. "עָשִׂיתָ דֶּרֶךְ יָפָה" רָצָה לְהַחְמִיא. "אֵיפֹה הַכַּעַס שֶׁלְּךָ?" שָׁאַל, "הַכַּעַס שֶׁל יֶלֶד שֶׁאִמּוֹ הִתְאַבְּדָה." יָדַעְתִּי, לֹא כְּדַאי לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת. זוֹ הָיְתָה פְּגִישָׁה אַחֲרוֹנָה. אִבַּדְתִּי שׁוּב אֶת אִמִּי. הָיִיתִי יֶלֶד שֶׁלֹּא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים, הֲבָנָה. לֹא יָדַע שֶׁאֶפְשָׁר. הָאִפּוּק – מֵיתָר שֶׁמַּשְׁמִיעַ נִגּוּן מַר.   הייחוד והמקוריות של שירי מוטי גלילי, שניכרו לעין עם הופעת הראשונים שבהם לפני ארבעים שנה, מתבלטים עוד יותר עם ריכוז שירי המשורר בכרך עז הרושם שלפנינו. לאורך דרכו נשאר גלילי נאמן בקנאות לפואטיקה שהנחתה אותו מלכתחילה, כשהוא מעדן ומעמיק את השימוש בה. עיקרה הקבוע של פואטיקה זו הוא מאמץ הקירוב המרבי של השירה אל המציאות לכל רבדיה הפסיכולוגיים האישיים, החברתיים וההיסטוריים. הכלים הפיוטיים שפיתח גלילי - סגנון, צורה, ז'אנר, אופני היגוד סיפורי - נועדו כולם לשרת עיקרון זה ולקדם את יישומו. המשורר נחרץ בהחלטתו לומר את האמת, והאמת שלו היא בעיקר אמת הטראומה, וכן שכבות ההרס ומשקעי הכאב שהיא משאירה אחריה, אורח החיים וקליטת המציאות שהטראומה מעצבת. גלילי שר בעצם על אמת פוסט-טראומטית. הוא מבטא אמת זו ביושר אינטלקטואלי, בישירות, בדייקנות, בלי הגזמות, בלי פָתוס, ובעיקר בלי רחמים עצמיים. הפרויקט השירי שלו כרוך אפוא בחשיפה עצמית ביקורתית. לשם קידומו הוא חוזר לנושאים שכבר עסק בהם (כגון התאבדותה של אמו, או מערכת יחסיו עם אביו) ופותח מבעים קודמים, שכבר ניתנו להם, לבחינה ביקורתית מעמיקה והולכת. הכלים העיקריים שהוא משתמש בהם הם סגנוניים וז'אנריים. לשונו העברית נראית פשוטה, יומיומית, אפורה. לאמתו של דבר זו עברית שירית שרירית, מדויקת, מתוחה, מכה בקורא בעוצמה לא מופגנת. הז'אנרים, שבפיתוחם הרים גלילי תרומה מקורית לשיר הארוך הישראלי הם אלה של השיר הארוך "הדוקומנטרי": שיר סיפורי רב-פרקים שמסתייע בחומר ארכיוני (תצלומים, מכתבים), ובעיקר "הקולָז'", המערב בסיפור ובתיאור השיריים חומרים "זרים", בעיקר קטעי עיתונות, וקוטע במכוון את ההמשכיות שלהם, כאילו הוא קוטע את הסיפור על האמת בשבריה של האמת עצמה. גלילי הצליח לעשות את השיר ההטרוגני בחומריו ו"היבש" בניסוחיו לאמירה פיוטית אינטגרלית, אמינה לחלוטין. כמו בלי שתתכוון לכך, אמירה זו מזעזעת בכאב המחלחל בה, בתגובה הרגשית שהיא מעוררת, באיכות הפיוטית המובהקת שלה. דן מירון   יש משהו נשגב ב'רציתי לרשום נוף אחר', וכדאי לקרוא את הספר כדי לגעת בו, כי רק בנגיעה הזאת נחשפת בשורתו הפואטית של גלילי: מטרתו היא לתרגם חוויה אוטוביוגרפית בלתי נסבלת, הכרוכה באובדן שאי־אפשר לשאת, ליצירה ספרותית שיש בה עדינות מופלגת לצד סבלנות מסתורית, מין נכונות לשייף ולהחליק את חומרי הצער והזעם עוד ועוד עד שיזכו לביטוי מגובש ככל האפשר, דייקני והרמוני גם יחד: "איפוק - מיתר/ שמשמיע ניגון מר". אלי הירש