פרוטלנדס, או: שגעון נשגב

לפני שכתבה את "נשים קטנות" והפכה לאחת הסופרות המשפיעות בהיסטוריה, לואיזה מיי אלקוט הייתה ילדה בת עשר שנקלעה לניסוי חברתי מטורלל.

אביה, מחנך רדיקלי ופילוסוף טרנסנדנטלי, גרר את משפחתו להרפתקה שאפתנית במסצ'וסטס והקים את "פרוטלנדס": קומונה אוטופית, גן עדן עלי אדמות. הנחלה כללה 360 דונם, בית רעוע וכמה עצי פרי מוזנחים. חבורת האינטלקטואלים הנלהבת ביקשה לטהר את נפש האדם, לוותר על רכוש, להתנזר ממאכלים מן החי וללבוש פשתן בלבד. היה רק פרט אחד קטן שהעיב על התוכנית: איש מהם לא ידע לנהל חווה, וכולם העדיפו לפטפט אל תוך הלילה במקום לעבוד. בתוך שבעה חודשים בלבד, "פרוטלנדס" קרסה והוכרזה ככשלון קולוסאלי.

שלושים שנה מאוחר יותר חזרה אלקוט אל החוויה המפוקפקת בה משפחתה כמעט גוועה ברעב, וכתבה את שיגעון נשגב, סאטירה מבריקה על אידיאליסטים המשוכנעים שהפעם יצליחו לתקן את העולם. התוצאה היא דיוקן של תמימות, יהירות וכוונות טובות שהופכות לאסון. 

אחרית הדבר מאת פאולינה טוכשניידר מותחת קו ישר מהסיפור של אלקוט אל ימינו, ובוחנת את המשיכה שלנו לכתות רכות, גורואים של תזונה וקהילות גואלות. גם במאה העשרים ואחת, מתברר, אנחנו עדיין מוכנים לעשות הכול כדי לחזור לגן עדן.