מתכוני חורף משל הכלל

מִתּוֹךְ הַטְּחָב, הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר הָיָה נִשְׁמָר
בִּשְׁבִיל בּוֹנְסַאי, בַּעֲבוּרוֹ
נוֹעַד חֶדֶר קָטָן,
לַמְרוֹת שֶׁרַק מְעַטִּים מֵאִתָּנוּ הָיוּ מֻכְשָׁרִים לְכָךְ,
גַּם אָז הָיָה צֹרֶךְ בְּחוֹנְכוּת
מְמֻשֶּׁכֶת, מִפְּאַת הַהַנְחָיוֹת הַמְּסֻבָּכוֹת.
אוֹר חָזָק הֵאִיר אֶת הַצֶּמַח שֶׁנִּגְזַם,
אַף פַּעַם לֹא בַּצּוּרָה שֶׁל בַּעַל חַיִּים, מָה שֶׁהָיָה נֶחְשָׁב לֹא מְקֻבָּל,
רַק לַצּוּרוֹת
הַטִּבְעִיּוֹת לְאוֹתָם זַנִּים — אֵלֶּה מֵאִתָּנוּ שֶׁצָּפוּ
לִפְעָמִים בָּחֲרוּ בַּכְּלִי, בְּמִקְרֶה שֶׁלִּי
קַעֲרַת חַרְסִינָה, שֶׁסָּבָתִי נָתְנָה לִי.
הָרוּחַ הִתְעַצְּמָה סְבִיבֵנוּ.
תַּחַת הָאוֹר הֶחָזָק, חֲבֶרְתִּי
שֶׁעִצְּבָה אֶת הָעֵץ הֵנִיחָה אֶת הַמַּזְמֵרָה שֶׁלָּהּ.
הָעֵץ נִרְאָה יָפֶה בְּעֵינַי,
אוּלַי לֹא גָּמוּר, אַךְ בְּכָל זֹאת הוּא הָיָה יָפֶה, הַטְּחָב
עָטַף אֶת שָׁרָשָׁיו סָבִיב — לֹא הָיְתָה לִי
רְשׁוּת לִגְזֹם אוֹתוֹ אַךְ הֶחְזַקְתִּי אֶת הַקְּעָרָה בְּיָדַי,
אֹרֶן נִנְשַׁף בְּרוּחַ עַזָּה
כְּמוֹ אָדָם בַּתֵּבֵל.

ספר השירים ה־13 של לואיז גליק פורסם אחרי זכייתה בפרס נובל לספרות ב־2020. כאן, כמו באיריס הבר, ישנה מקהלה מדברת, אך הדוברים הם לגמרי אנושיים.

"מַתְכּוֹנֵי חוֹרֶף מִשֶּל הַכְּלָל" הוא מוזיקה קאמרית, הזמנה אל תוך אותו מקום קטן דיו לאפשר לכלי הנגינה הבודד להשמיע קולו, עצוב, יציב, נמשך ולאחר מכן, נלקח בידי הכלי הבא; נמרץ, מלא חיים ובאותו הזמן, גדול דיו להכיל חיים שלמים; את המתנות והאובדנים של הזִקנה, הדרכון שננטש, המרכיבים של כריך חורף ממריץ, מות האחות, נוכחותה של השמש; ובעיקר, את הידע של הקולקטיב האנושי, ממנו היא לומדת.

הספר המיוחד הזה לא היה יכול להיכתב בידי אף אחד אחר, גם לא על ידי המשוררת, בכל זמן אחר בחייה.

לואיז גליק (2023-1943), יהודייה במוצאה, זכתה בפרסים יוקרתיים רבים. היא גרה בקיימברידג' מֶסֶצ'וּסֶטְס ובוורמונט ולימדה בקולג'ים רבים ובכללם: ייל, סטנפורד, הרווארד וּויליאמס. זהו השלישי בספרי השירה מאת לואיז גליק שתורגמו לעברית בידי מכבית מלכין ויואב ורדי ויצאו לאור בהוצאת "כרמל". קדמו לו: איריס הבר, 2012; ויטה נובה, 2022.