לפנים

לִפְנִים משיל מעליו את עור האדם ועוטה מחושים וזימים. בארבעה שערים, שכל אחד מהם נטוע בצורת חיים אחרת, יונדב פרידמן מוביל אל בין עופאי העצים ולסוד הפטרייה והחזזית, אל כוורות אפופות זמזום, עומק האוקיינוס וחביון הגולם של העש והפרפר, ונגלע ובוקע מתוכם החוצה.

השירים כתובים בשורות קצרות ודחוסות המזכירות קואנים של זן, מֵימרות תלמודיות ולחשים עתיקים. זהו דיבור מדוד וחידתי שאינו מבקש להסביר אלא להקשיב: לשמיים אחרים משל הוריך, לחומרים שלא נועדו לך, לחיים שאינם פונים אליך כלל.

היער, פרידמן מזכיר לנו, קדם ליערן.