חמלה

חמלה הוא הישג ספרותי נדיר, פסגת יצירתה עד כה של לידיה ז'ורז', מלכת הספרות הפורטוגזית. הספר חִשמל עשרות־אלפי קוראים באירופה, תורגם ל־12 שפות ועוּטר בתשעה פרסים ספרותיים חשובים, ביניהם פרס מדיסיס הצרפתי היוקרתי לספר הזר הטוב ביותר.

מארייה אַלבֶּרטָה (דוֹנָה אלבֶּרטי) היא אשה בשנות התשעים של חייה, המתגוררת ב"מלון גן־עדן", שהוסב למוסד סיעודי, מרחב דחוס שכלואות בו כעדר תועה שבעים נפשות הצועדות אל קץ זמנן. רגליה של דונה אלברטי משותקות והיא מוסעת בכיסא גלגלים, יש לה קשיי ראייה וידיה מוגבלות. לכן, במקום לכתוב, היא מקליטה את עצמה יום־יום – בין אפריל 2019 לאפריל 2020 – בטייפ מנהלים, והספר הוא תמלול של קובץ השֵׁמע הזה.

לעומת מצבה הגופני, מארייה חדה וצלולה ובעלת דמיון ויכולת התבוננות יוצאי־דופן של משוררת גדולה, שופעת דימויים מופלאים. היא אף שרבטה, במאמץ רב של יד שמאל, פתקים קצרים דְמויי הַייקוּ, לעתים עם חרוזים סמויים, ואלה משובצים בפרקי הספר.

אין שום עליבות בחיים ההולכים ופוחתים של דונה אלברטי. רצף האפיזודות עם הדרמות הקטנות, המלאות ניואנסים פעוטים מפתיעים, הפך תחת ידיה של לידיה ז'ורז', בתיווכה של הגיבורה שלה, למקבץ המדרבן שמחה, חדוות חיים ותקווה, למרות הכאבים והסבל. "המעט והקטן יכולים להיות אחים של פלאי חיינו". די שאהבה קטנה תתרחש באחת מפינות המוסד החבויות וכל המרחב יידבק בה. זה מה שהופך את הספר לנועז ורב־עוצמה.

לדונה אלברטי צימאון מתמיד להשתתף בחיי הדמויות הסמוכות לה. אט־אט נדמה לה שחייה עשויים מהחפיפה של חיי האחרים החולפים על־פניה, וכי היא רק סכום החיים האלה. היא רואה סביבה דמויות אחיות, ראי של עצמה, שכמו חוזרות על סיפור חייה־שלה מלפני שנים. במיוחד היא נשזרת באחת המטפלות העומדת להיות אם חד־הורית, כמוה־עצמה לפני למעלה משבעים שנה, כש"המפתה" שעשה לה בת נטש אותה.

יחסיה המורכבים עם הבת הזאת הם עורק מרכזי בספר. הבת היא סופרת שהאם קוטלת את ספריה כי סיומיהם אינם אופטימיים ודמויותיהם שוליות ואינן מותירות חותם היסטורי. הספרים הללו, מסתבר, הם הרומאנים המוכרים לנו של לידיה ז'ורז'.

בעמוד האחרון מקדישה ז'ורז' את הספר ל"אמי האהובה שביקשה ממני לכתוב את הסיפור הזה". אמהּ נפטרה מקורונה במוסד סיעודי בתאריך של סוף הספר, אפריל 2020.

חמלה הוא התרגום ה־31 לספריה החדשה של מרים טבעון, האחת והיחידה.