הדחיפה

אני עוזרת לאמא לקום וללכת לחדר השינה, ומשאירה לאלי שלושה תפוזים ומסחטה. שיסחט.
אמי מתפשטת בחדרה בתנועות איטיות. איך היא מסתדרת עם הזיקנה? למה זיקנה? מתי מתחילה הזיקנה? בזמן שאני הולכת למטבח, היא לובשת כתונת לילה מפלנל. אני חוזרת עם כוס מיץ סחוט ומגישה לה.
היא מחייכת חיוך ביישני אל הכוס ולוקחת אותה מידי. כבר מזמן לא טיפלו כך באמא שלי. היא שותה את המשקה הכתום, מחזירה לי את הכוס הריקה , ונכנסת באטיות תחת השמיכה. 
"אני לא יודעת מה קרה לי."
"את צריכה לנוח," אני עונה.
"אני מרגישה מאוד חלשה."
"אז תישני."
אם אמא שלי היתה הילדה שלי, הייתי רוכנת עכשיו, מלטפת את ראשה ונותנת לה נשיקה. אבל היא לא הילדה שלי, היא אמא שלי, ומשהו לא מאפשר לי לעשות זאת.
אני יוצאת בשקט מן החדר. (עמ' 122) 

 בשלוש הנובלות בספר הדחיפה מנהלות הדמויות מערכת יחסים זוגית עם דמות “כפילה”, נפש תאומה שיכולה להושיע אותן ממצוקה ולהוביל את חייהן לכיוון לא צפוי. אלא שהכוח להושיע נושא בחובו גם כוח להרוס.

בלשון חסכנית וברגישות רבה לזיקות בין בני אדם, מוליכה נגה אלבלך את זוגות דמויותיה סביב מחווה אחת קטנה  –הסטת שיער מהאוזן, הרמת ידיים אל על, דחיפה – אירועים זעירים לכאורה שלאחריהם לא יוכלו החיים לשוב ולהיות כפי שהיו. 
 
הספר זכה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים תשע"א.