האגדה על בת הצאר ושבעת האבירים

מֵאִשְׁתּוֹ נִפְרַד הַצָּאר,
חִישׁ יָצָא אֶת הַמִּבְצָר,
וְהַצָּארִית בְּגַפָּהּ
בָּאֶשְׁנָב לוֹ מְצַפָּה.
מְצַפָּה יוֹמָם וָלַיִל.
נִצְרְבוּ עֵינֶיהָ כְּלָל.
עַל שְׂדוֹת שֶׁלֶג מַשְׁגִּיחָה
מִשְּׁקִיעָה וְעַד זְרִיחָה.
אֶת דְּמוּתוֹ הִיא מְחַפֶּשֶׂת.
זֹאת לַשָּׁוְא. סוּפָה נִפְרֶשֶׂת
מוּל עֵינֶיהָ. שֶׁלֶג נָע.
כָּל הָאָרֶץ לְבָנָה.

בממלכה קרובה-רחוקה, בזמן קסום ואצילי, הופך אחד הסוז'טים הנודעים בפולקלור ובספרות המערב לפואמה של אלכסנדר סרגייביץ' פושקים "האגדה על בת הצאר ושבעת האבירים" (1833). פואמה זו, הנחשבת לקלאסיקה עולמית, מוגשת כאן לקורא העברי בתרגום מופתי של המשוררת ריטה קוגן.