אמנות פוליטית בישראל

"אמנות פוליטית בישראל" מאת גדעון עפרת הוא ספר חדש וחסר-תקדים, העוקב אחר כ- 120 שנות התגייסותם של אמני הארץ בעד ונגד, משמאל ומימין. לאורך כ- 400 עמודים ומאות תמונות, הספר בוחן את אופני התייצבותם הערכית-פוליטית של כ- 150 אמנים, החל בשחר הציונות וכלה בימינו אלה ממש, ימי הפגנות המחאה. אידיאליזציות ציוניות והזדהות רגשית עם לוחמי מלחמת השחרור הן הקוטב ההיסטורי המוקדם למפנה האופוזיציוני הביקורתי החריף, שהתחולל באמנות מכיוון השמאל למחרת מלחמת 1973 וה"מהפך" של 1977. מנגד, אירוע כמו ה"התנתקות" ב- 2005 גרם לעלייה והתעצמות של הקול הימני באמנות המקומית.

"אמנות פוליטית בישראל" נע בין קצוות המטלטלות את החברה הישראלית לדורותיה: הוא נע בין אמני הקונצנזוס, אלה שאישרו באמנותם את האידיאלים הציוניים ואת ההנהגה, לבין אמנים שהתנכרו למהלכי הממשלה עד כי ביטאו הזדהותם עם העם הפלסטינאי הלוחם נגד הכיבוש. הספר נע בין הנקיטה בתנ"ך כמשל לעמדה פוליטית (כגון, פרשת גירוש הגר כראי ל"נכבה") לבין ביטויי הקצנה אלימה (לרבות יריות כאמצעי אמנותי). והגם שרובה המכריע של האמנות הפוליטית בישראל צמח במחנה השמאל – עוד מאז "הריאליזם החברתי" של שנות ה- 50 – הספר כולל גם יצירות מחוגי הימין, בהם ציירי התנחלויות.

פרקי הספר נחלקים לנושאי-חתך הדנים במחאות חברתיות היסטוריות, או בסוגיית השטחים הכבושים, או בעיצוב דמות החייל הישראלי, או ביחס לדמות הערבי, או בעיצוב המנהיג – מסגידה ועד לניתוץ, רצח יצחק רבין, ועוד. הספר, המשלב טקסט עיוני ואלבום תמונות, מסתיים בנספח הגותי נרחב הדן בשאלת השקיעה היחסית בעיסוק בפוליטי באמנות הישראלית של העשורים האחרונים, וזאת לאחר הפריחה האמנותית-פוליטית בשנות ה- 70.