מסה על האדם

אלכסנדר פופ היה אדם אופטימי, לפחות בהכרתו הפילוסופית. הוא פעל בתקופה אופטימית, העשורים הראשונים של המאה השמונה-עשרה. הימים שלאחר המהפכה המדעית, אך לפני חילונם של המדע, ההכרה והתרבות. והוא כתב יצירה שירית-הגותית הנחשבת, אולי יותר מכל חיבור בפרוזה, כמי שהפיצה את הפילוסופיה האופטימיסטית. זו האומרת שעולמנו הוא הטוב בעולמות האפשריים, כפי שניסח זאת לייבניץ. שהאל תיכּן עולם הרמוני, עולם שכל פרט בו עשוי לטובת המכלול. עולם שבו, כלשון יצירה זו של פופ, הלוא היא מסה על האדם, "מָה שֶׁיֵּשׁ – נָכוֹן". עולם שאותו, במסע-משׂא-מסה במרחביו, "נָכִיל בְּתֹם אִם רַק נוּכַל, נִצְחַק אִם זֶה יַצְחִיק, / אַךְ אֶת דַּרְכֵי הָאֵל עִם הָאָדָם תָּמִיד נַצְדִּיק".