יומנו של קרישנמורטי

 לדממת ההרים יש עומק שאין לעמקים. לכל אחד מהם דממה משלו; הדממה השוררת בין העננים וזו השוררת בין העצים הינן שונות במידה רבה; הדממה בין שתי מחשבות אין בה זמן; דממת העונג והפחד הינה מוחשית. הדממה המלאכותית, שבידי המחשבה לייצר, הינה מוות; הדממה שבין הרעשים הינה היעדר רעש, אך היא איננה דממה, כפי שהיעדר מלחמה אינו שלום. הדממה האפלולית של קתדרלה, של מקדש, היא רבת שנים ויופי, היא נבנתה בידי האדם במיוחד לשם כך; ישנן דממת העבר ודממת העתיד, דממת המוזיאון ודממת בית-הקברות. אך כל זה איננו דממה.

ביומן החלקי הזה, שהוא אחד מן הספרים ההיחידים המתארים את תורתו שכתב ג'ידו קרישנמורטי בעצמו, מתאר הפילוסוף הצנוע את מסעותיו וחוויותיו בטבע ואת מחשבותיו העמוקות והפשוטות לגבי התבוננות בעולם. קרישנמורטי מצליח להעביר בכתביו את התחושה שהתתבוננות הזאת היא בעלת משקל וחסרת משקל בעת ובעונה אחת. הוא כותב על קשב ומודעות שמתקיימים תוך כדי תנועה בעולם ולא דרך התנתקות ממנו. דגש מיוחד קיים בכתביו על החשיבות של החוויה הפרטית. לתפיסתו, רק  האדם בעצמו יכול לגלות את משמעות חייו האמיתית כדי להגיע לחירות פנימית, ללא אחיזה בסמכות חיצונית מכל סוג, כולל כזו של גורו או מדריך רוחני אחד. אולי זוהי הסיבה שיומנו של קרישנמורטי הוא ספר פשוט ויפה כל כך לקריאה, זהו ספר הגות פילוסופי שאיננו דורש מאיתנו דבר מלבד ההתבוננות הבלתי ממוסכת בעצמנו ובעולם.

תרגם: ינץ לוי