הנשק החם

אין שום דרך לסכם את שיריו של עדי עסיס בלי לצאת שוטה גמור. במהלך חתרני שטרם ידעה השירה העברית החדשה, מעמיד הנשק החם טקסט שלא עוצר באדום. בהומור חסר רחמים בוחן פה איזמל השיר אמונות ומוסכמות, ובא להסיר מעלינו גידולים של מחשבה אוטומטית. משה דיין 2009 כבר שנים / אני מעמיד פני מת / כשנשים יחפות דורכות עלי / בדרכן לחדר הרחצה. / סבון בין שני, / זוחל מאחור להפתיע / ישבני אישה. / רחשם כפיוט באזני / ניחוחם כיסמין באפי. // לא, מוטב שאעצר כאן, / סמוך לחור המנעול, / לא עוצם עין. בעולמו של עסיס דווקא הסאטירה והפרודיה מצליחות לגעת נגיעה של ממש בכל מה שמותיר להב החתרנות. הוא מצליח לגעת אפילו בקדושה בדיוק באמצעות הגחכתה הגמורה - ישו המציא את הרוחב / כשפרש ידיו לצדדים. / הצולב לחש על אזנו: / "תעשה בידים כמו ציפור." עסיס אינו מרחם אפילו על האמנות: "כל הלילה בלובר / אורב / לפהוק של המונה ליזה", הוא כותב, והופך את שירי הנשק החם למארב מדהים בעומקו לניעורה של האמנות מפסליותה הנצחית. שנים רבות חיכתה הספרות העברית לפואטיקה רעננה כזאת. כעת, משהופיעה - אפשר להתיר כפתור ולהתרווח בחופשיות. עדי עסיס, יליד 1967, נולד בתל אביב, גדל בחולון, גר בירושלים ובניו-יורק וכיום מתגורר בתל אביב. לפרנסתו עבד במשרדי ממשלה שונים וכיום עובד כאיש מחשבים בבנק. עסיס, בוגר בית הספר לשירה של הליקון ובוגר החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, כתב גם סיפורים קצרים ומחזות. זכה בתחרות הטור הסאטירי הקצר של "הארץ" לשנת 2004, ובפרס הראשון בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" לשנת 2004.