החוויה הפנימית

"באמרי חוויה פנימית כוונתי למה שנהוג לכנות חוויה מיסטית: המצבים של אקסטזה, התלהבות, לפחות רגש מהורהר. אבל פחות משאני חושב על החוויה הדתית, אשר בה היה עלינו להסתפק עד כה, אני חושב על חוויה עירומה, חופשית מקשרים, אפילו של מקור, לכל דת שהיא. לכן אינני אוהב את המילה מיסטית... החוויה הפנימית עונה על ההכרח שבו אני שרוי... לערער על הכול בלי מנוחה מתקבלת על הדעת. הכרח זה היה קיים למרות האמונות הדתיות, אבל יש לו תוצאות מלאות אף יותר אם אין לאדם אמונות אלה. ההנחות המוקדמות הדוגמטיות הציבו גבולות לא הולמים לחוויה: מי שכבר יודע אינו יכול ללכת מעבר לאופק מוכר".
[מתוך "החוויה הפנימית"]

בשנת 1943 הופיעה המהדורה הראשונה של "החוויה הפנימית", יצירה שאינה ניתנת לסיווג ז'אנרי, מעוררת פליאה, יוצאת דופן, אשר ז'ורז' בטאיי (1897-1962) לא יחדל לטפחה, לשכללה ולשכתבה עד שנת 1954. יצירה זו נועדה להיות הכרך הראשון של "מסכת א-תיאולוגית" שנשארת בלתי גמורה, שהרעיון המרכזי בה הוא שיטה של נסיגה והתחמקות מכל שיטתיות. חיבור נפיץ זה של רעיון השיטה עם הסירוב לכל שיטה עושה את החוויה הפנימית מאורע ספרותי ופילוסופי כאחת, שבו מוגדרת הריבונות מחדש מכוח הריבוי הפרדוקסלי והבלתי מבוקר של חיצוניות לא מוכרת ופנימיות הפוכה על פניה. כך משתנה החוויה הפנימית לחוויית קיום שבה הקורא "משחק את האיש השיכור, המתנודד, החושב בהדרגה שנֵרוֹ הוא הוא עצמו, מכבה אותו, ולבסוף, זועק בפחד, חושב שהוא לילה".