הארכיאולוגיה של הידע

"הארכיאולוגיה של הידע" (1969) של מישל פוקו (1984-1926), אשר נחשב לאחד הספרים המבריקים ביותר שנכתבו בהגות של המאה ה-20, עומד בתווך שבין שתי תקופות המחשבה העיקריות שלו: בין הראשונה, שכוללת את "תולדות השיגעון בעידן התבונה", "הולדת הקליניקה" ו"המילים והדברים", לבין השנייה שכוללת את "לפקח ולהעניש: הולדת בתי הסוהר" ושלושת כרכי "ההיסטוריה של המיניות".

בספר זה מבקש פוקו להזים את הטענה שהושמעה רבות ביחס לעבודתו המוקדמת, ולפיה במקביל ללוי-שטראוס ולאקאן גם הוא נמנה על האסכולה הסטרוקטורליסטית המבקשת לחשוף, באמצעות האנליזה הלשונית, את מבני העומק של התודעה האנושית. ב"הארכיאולוגיה של הידע" מעמיד פוקו את המתודה שתבדיל אותו סופית מהסטרוקטורליזם, גם דרך ביקורת ספריו המוקדמים וגם דרך הנהרת המונח "ארכיאולוגיה". פוקו מעצב כלי ניתוח היסטוריים חדשים, הבנויים על אנליזה ארכיאולוגית של הידע השיחי, אשר עוסקים בעיקר באופני ההיווצרות של ארכיב הידע עצמו; פוקו חותר כאן לקראת פילוסופיה של ההיסטוריה המוצבת בשבר שבין האפיסטמולוגיה לבין האונטולוגיה, ושבאמצעותה ניתן יהיה לחדור ולהעמיק את החידה הניטשיאנית על אודות ההווה הנוכח בין כוח לידע.