אינדיפופ נונסטופ

כמו מטוטלת רבת־כנף, נעים שיריו של אלפרד כהן בין כאן לבין אז. השירים הללו, שיש בהם הומור מרהיב, רצף של דימויים מפתיעים ומצבי נפש טריוויאליים לצד קיצוניים; הכתוב בשפה צלולה ומדויקת ובכנות של ממש אודות חולשות הגוף, המקום, הזוגיות והאני – השירים הללו נעים ללא הרף בפער בין הזמנים. המשורר רוצה לתפוס את העבר אך שומט את ההווה, מנסה לאחוז את ההווה אך שוכח את העבר, וכש"לפעמים ריק ולפעמים מלא" אולי באמת עדיף "לא להגיע". ולכן הספר הזה חזק, כי יש בו מתח לא פתור. הוא אמנם תמיד 'מספר סיפור', מקפל 'סיטואציה', אך לא תמיד מסיים את השיר בפתרון אחד. לרוב הוא יעדיף להשאיר את הסוף פתוח, מתוח על מיתר, ללא פתרון מוחלט. כמו בחיים. "אלוהים מרחם על ילדי הגן", כותב אלפרד כפרפרזה על שירו של עמיחי, ומוסיף "אבל שונא אותי / כי למרות כל התפילות / ובכל הכוח מתפלל / לא קנה לי אסיקס". מעבר לפּוֹפּיוּת של שם הספר (ואולי דווקא מתוכו), "אינדיפופ נונסטופ" הוא בעיקרו ספר על כמיהה. כמיהה לאלוהים, לאהבה, לפופיק של נעלי האסיקס – כמיהה לכל דבר ולשם דבר. כי כשהתשוקה בוערת היא בולעת הכול, אפילו את עצמה. היא בולעת את האמת והשקר, את האני והאחר, את השיר והדממה. נותרת רק התפילה למשהו חדש, וזה שווה הכול. האם לא לשם כך אנו אוהבים ספרי שירה? יקיר בן־משה