לא העזנו לדעת

מה שבועות לאחר הלילה הנורא ההוא פונה אישה אל בעלה ואבי ילדיה ומשחזרת לו מה קרה וכיצד, מספרת וגם מטיחה, מתפייסת, והשיחה מתפרסת על פני שנים. "כלפי חוץ התמודדנו עם זה יפה," היא אומרת, "אבל הצער, כמו קוטל עשבים, ממית גם את מה שנמצא קילומטרים ממנו." ביסוד השיחה בשורה שאין קשה ממנה – מותו של אדם צעיר במלחמה חסרת תוחלת. המשפחה כולה נשאבה אז לתוך החלל שנפער בה, התלכדה בשבעה במושב בצפון, עד שהסחרור התחיל להרחיק זה מזה את מי שעוד שמרו בלבם טינות ישנות: אחים, גיסות, בני דודים. כולם הסתחררו במערבולת.

איריס לעאל בספר אמיץ מעזה להישיר מבט נוקב אל נבכי ההוויה הישראלית ולהאיר שם,
בלי לחוס על עצמה, את אחד האזורים הטעונים ביותר, אם לא הטעון מכולם, ולתת לו ביטוי אישי עמוק, חד פעמי, מדויק וחסר פשרות.