התרנגולת השחורה או התושבים התת-קרקעיים

"לפנֵי ארבָּעים שָנה, בְּסַנקְט פֶּטֶרבּוּרג, בָּאִי וָאסִילִי, על נָתיב מִספַּר אחַת, התגורֵר בעלֶיה של פנימִייה לְבָנים. לא מן הנִמנע כי הפּנימִייה עוד זְכוּרה לחֶלקכֶם, אף על פּי שהבִּניין שבּוֹ שָכְנה פּינה את מקומו לְמִבנֶה אחֵר, שלא דומֶה כְּלל לקוֹדמוֹ". כך מַתְחילה המַעשִׂייה הפֶּטֶרבּוּרְגית האהוּבה שנִכתְבה בְּרוּסית לפנֵי כִּמעט מאתַיים שָנה, ביָמָיו של הצַאר ניקוֹלַאי הראשון – תקוּפַת הרֶנֶסַנְס הרוּסי הסִפרוּתי – שהָיְתה זְמינה אז רַק לִבנֵי אצוּלה מַשְׂכּילים.

'התַרנגולֶת השחוֹרה או התושָבים התַת־קרקָעִיִים' (1829) מאת אנטוֹני פּוֹגוֹרֶלסקי, הרואה אור היום בְּתַרגוּם מוֹפְתי של ריטה קוֹגַן וּבליווּי איוּרָיו של סֶרגֵי גַברילוֹב, הוא סיפור חֲניכה והִתבַּגרוּת; הנושֵׂא המֶרכָּזי שלוֹ הוא המַאבק בֵּין "עַצְמי אמיתִי" לבֵין "עַצמי כּוֹזֵב" שמִתרחֵש בְּנַפשוֹ של אַלְיוֹשָה, גיבּוֹר היְצירה.

בְּמַהלַך הסיפּוּר נָע אַליוֹשה בֵּין מַצב קיצוֹני של הצְלָחה מסַחרֶרת לְכישָלון נֶחרָץ, וּבֵין טעוּת לְהַכָּרה דֶרך תוֹבָנות עמוּקוֹת וּמיַיסרוֹת. השׂיא של היְצירה, בְּדיוּק כמו השׂיאים בִּטרָגֶדיה יוָונית, הוא הקָתַרְזִיס (הזיכּוּךְ הרִגְשי) שאֵליו מַגיע אַליוֹשה בעַצמוֹ לִקרַאת סוף הסיפּוּר. אז הוא מֵבין כי חֶמלה, טוּב־לֵב, יְשירוּת ועֲנָוָוה טוֹבים יותֵר מִמַרְאית עיִן, עַצלָנוּת ויהירוּת.