גנבת הספרים

יכולתי להציג את עצמי כראוי, אבל זה לא ממש נחוץ. תכירו אותי די טוב ודי בקרוב על-פי קשת רחבה של משתנים. די לומר שבזמן כלשהו אעמוד מעליכם בחביבות רבה ככל האפשר. נשמתכם תהיה בזרועותיי. צֶבע ייתלה על כתפיי. אשא אתכם משם מעדנות.

באותו רגע אתם ודאי תשכבו לכם (נדיר שאני מוצא אנשים עומדים). תהיו קרושים בתוך גופכם. אולי יהיה גילוי; צווחה תטפטף באוויר. הצליל היחיד שאשמע לאחר מכן יהיה קול נשימתי וקולו של הריח, של צעדיי. השאלה היא באיזה צבע יהיה הכול ברגע ההוא שבו אבוא לקחת אתכם. מה יאמרו השמים.

אישית, אני אוהב שמים בצבע השוקולד. שוקולד כהה מאוד. אנשים אומרים שהוא הולם אותי. אבל אני מנסה ליהנות מכל צבע שאני רואה - כל הקשת. מיליארד טעמים או יותר, אף לא אחד מהם זהה בדיוק, ושמים שאפשר למצוץ לאט. זה מקל את המתח. עוזר לי להירגע.

כך, מנקודת מבטו של מלאך המוות, מסופר סיפורה של ליזל, ילדה שמוצאת מחסה מפני המלחמה בכפר גרמני קטן. מעבר לילדות בצל המלחמה, לדמויות המפליאות שממלאות את ילדותה של ליזל, אהבת ספרים גדולה שוכנת בספר הזה. מרקוס זוסאק, סופר אוסטרלי צעיר, כתב ספר נהדר, שנקרא בהתרגשות ובשקיקה ונשאר עם קוראיו זמן רב לאחר שנסתיים. מתאים למבוגרים וגם לנוער בוגר במיוחד.