אלף שנים לחכות

לנורי.
שישי אחר הצהריים. אחרי שיעור השלמה באוניברסיטה הלכתי לכרם התימנים וישבתי על מדרכה ודיברתי עם איש שאני לא מכירה וקניתי נעליים ערביות בצבע ורוד עם פרחים ופאייטים ומה לא, ורציתי להתקשר אליך משם, כי האוויר היה קר, והצבעים היו יפים, אבל לא התקשרתי. ורציתי לשלוח לך הודעה, ולכתוב לך "עכשיו", שתדע שעכשיו אתה במחשבות שלי, אבל לא שלחתי, כי אמרנו שאסור, אז אני שולחת לך את המכתב הזה, בשביל לומר לך את המילה האחת הזאת, "עכשיו".

קסם,
שישי בלילה.
עכשיו.
נורי.

[מתוך הספר, עמוד 103]

הספר אלף שנים לחכות של מיה טבת דיין הוא ספר מערער. הוא יפה, מלא מחשבות מחכימות וסיפורים בתוך סיפורים אך כוחו הגדול בשאלות הקשות שהוא מציב בפני הקורא.
כנרת, גיבורת הספר, מתחבטת בשאלה שהקורא לא יכול להתחמק מלהשיב עליה בעצמו: אם יש אהבה בעולם, אהבה גדולה, אהבת אמת, אם יש מישהו אחד שמתאים לנו באמת לפי כל מפה, כל חישוב וכל כוכב, איך אפשר לוותר על זה? איך אפשר להסתפק בפחות?

לכנרת היתה אהבה גדולה. היה לה את נורי. אבל זה היה מזמן והוא היה נשוי. הם נפרדו והיא חיכתה לו עד שהחליטה להפסיק לחכות ליום שיגיע. ואז, הגיע היום. עכשיו נורי גרוש ומחכה לה וכנרת נשואה ויש לה ילדה, ואנחנו לא רוצים להרוס משפחות. נכון?
כנרת יודעת שהחיים עם אמנון ממלאים אותה בשקט גדול. האסטרולוג ההודי שאליו הלכה אמר שאמנון הוא בעל מצוין ושהילדים שלהם יהיו מיוחדים ושחייהם יחד יהיו טובים, אבל גם שנורי אף פעם לא שכח אותה. והיא הרי אף פעם לא שכחה אותו. בקשר כמו שלכם, בכל פעם שתיפגשו תתאהבו מחדש, אמר לה אותו אסטרולוג. האם באמת דבר לא נמחק? האם באמת הלב יודע בדיוק מה שהוא צריך לעשות?

מיה טבת דיין מלמדת בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב. את הדוקטורט שלה כתבה על אלת ההשראה בשירת הודו הקלאסית. היא נשואה ואם לשתי בנות וגרה בתל אביב.

עורכת הספר: עלמה כהן-ורדי