קרוב ללב הפראי

ז'וּאָנָה, אשה היפר־רגישה ופזורה, עסוקה לאורך ההתרחשויות בניסיון להקשיב למלמול של המרכז שלה, לקו־המנחה החמקמק של קיומה. היא תוהה בלי־הרף: מה פירוש שאני חיה? איך יודעים שחיים? מה זה לא־לחיות (בשונה מִלָמוּת)? יותר מאשר לזרם המחשבות, לתחושות ולקליטות החושיות שלה, אנו עדים ל'קומה שנייה': להסתכלותה בתחושות ובמחשבות, להתמודדותה עם הכלא של המושגים המוכנים־מראש ועם המלים, המסלפים את מה שמרגישים ובולמים את הרגע הרענן, המלא והעצמאי.

ז'וּאָנָה מאמנת את עצמה לחופש: שיהיו לה דברים מבלי שהיא תהיה בבעלותם של הדברים; שתוכל להתרחק מן האזור שבו יש לדברים צורה קבועה, שֵׁם מוצק ולא משתנה. רק בסיום, כשהיא לראשונה מאז ילדותה בלי גבר בחייה, בלי אותו קשר כולא שמביא אותה בהכרח לוויתור על משהו מעצמה – היא סוף־סוף לבדה, נטושה, מאושרת, קרובה ללב הפראי של החיים.

  

עוד על הספר