צי

 אָלֵכְּס, אַתָּה מִתְגַּעְגֵּעַ. אַתָּה יוֹשֵׁב בַּלַּיְלָה וּמִתְגַּעְגֵּעַ.

לְבַד. מוּל חַלּוֹן גָּדוֹל. בַּחוּץ חֹשֶׁךְ. בֵּינְךָ לְבֵינוֹ

מִשְׁתַּקֶּפֶת מְנוֹרַת הַבַּיִת. אַל תִּפְחַד. אַתָּה מִתְגַּעְגֵּעַ.

תֵּן לְזֶה לָבוֹא. אַל תָּקוּם. אַל תִּכְתֹּב. וַתֵּר לוֹ.

מְסֹר אֶת עַצְמְךָ בְּיָדוֹ. זֶה מָה שֶׁיֵּשׁ עַכְשָׁו אָלֵכְּס,

הַכִּמְעַט חֲסַר הַצּוּרָה הַזֶּה. פְּתַח לוֹ. דּוֹבֵב אוֹתוֹ.

הָתֵר לוֹ מָה שֶׁבִּרְצוֹנוֹ. קוּם. לֵךְ בַּבַּיִת

כְּאִלּוּ הוּא לֹא פֹּה. תֵּן לוֹ לְרַמּוֹת אוֹתְךָ.

לְהִדָּמוֹת לְדֶרֶךְ.

צי הוא ספר של פרידה, של געגוע ושל הפלגה הלאה. פרידה מאהבות, מחברים קרובים, ממשוררים יקרים, מבני משפחה וביסוד  כל אלה גם פרידה מאני ארוך שנים, מאופן מסוים של עמידה בעולם. מה שנותר על עמדו לאורך שרשרת התמורות והאובדנים הללו הוא השירה. עשור וחצי אחרי ספרו הראשון, "ימים סמויים", חוזר בן-ארי ב-"צי" אל השירה הלירית. השירים, שרבים מהם פונים ישירות אל נמענת או נמען, חותרים אל קצה הניתן להיאמר על מנת להפליג ממנו, קלים, אל החדש והלא נודע.