מסעו של אריה אפריקני בפריז | מסעו של אנקור פריזאי

שני סיפורים סטיריים־עוקצניים משעשעים, שלא לומר ציניים, שניכרת בהם ראייתו חדת ההבחנה של המחבר ואשר אינם נעדרים מה שאפשר להגדיר כחוכמה פילוסופית־פוליטית מפוכחת. תרגום מופת זה, פרי מלאכתה של אביבה ברק־הומי, הוא הראשון לעברית.

 "במורד הרי האטלס, מצד המדבר, מולך אריה זקן שניזון מתחבולות עורמה. בנעוריו ערך מסע עד להרי הירח; הוא ידע כיצד לחיות בארץ הבַּרבָּרים, בטוֹמבּוּקטוּ, בהוֹטֶנטוֹטיָה, בקרב רפובליקות של פילים, נמרים, בּוּשׁמֵנים וטְרוֹגלוֹדיטים. גבה מהם מיסים ולא הִרבה להציק להם; כי רק בימי זקנתו, כיוון ששיניו קהו, גרם לכבשים לזעוק בשעה שטרף אותן. בזכות טוב לב אוניברסלי זה כינוהו קוסמופוליט, או גם ידידם של הכול. בעלותו על כס מלכותו, ביקש להצדיק את חוקת המשפט של האריות באמצעות האקסיומה המופלאה: לקחת, משמע ללמד. והוא נחשב לאחד המונרכים המשכילים ביותר. דבר שלא מנע ממנו לתעב ספרים ואנשי רוח. 'הם מסבכים שבעתיים את מה שכבר מסובך,' אמר."

[מתוך "מסעו של אריה אפריקני בפריז"]

"אנקורי פריז נחשבים זה זמן רב לציפורים האמיצות והחצופות ביותר שיש: הם צרפתים, אלה מגרעותיהם ומעלותיהם במילה אחת; מקנאים בהם, זה ההסבר להשמצות אין־ספור המוטחות בהם. הם חיים בלי לחשוש מיריות רובה, הם עצמאיים, לא חסר להם דבר, והם כנראה המאושרים בבני הכנף. ייתכן כי לציפור אין צורך באושר רב. מחשבה זו, שתפתיע אם יהגה אותה מישהו אחר, טבעית היא לגבי אנקור הניזון מפילוסופיה גבוהה ומגרגרים זעירים; כי אני תושב ברחוב רִיבוֹלי, מעופף מעל מרזבו של סופר נודע שם, עובר מגגו שלו אל חלונות הטְוִוילְרִי, ומשווה את הדאגות המעיקות על הארמון לוורדים בני האלמוות הפורחים במעונו הפשוט של מגֵן הפרולטרים, אנקורים אנושיים אלה, ציפורי השיר הללו, המעמידים דורות על גבי דורות שלא נותר מהם מאום."

[מתוך "מסעו של אנקור פריזאי בחיפוש אחר שיטת הממשל הטובה ביותר"]