אש בראש ההר

מבחר מקיף של מאות הייקו ויומנים מאת סנטוקה, בתרגום של יעקב רז, עם אחרית דבר מאת המתרגם.

בימים של ריסוק השפה, של השחתה גרוטסקית (=מצחיקה באופן מבהיל) שלה, ימים שבהם "השק נעשה לסדר העולם", כדברי קפקא, מה אפשר לעשות? לצד ההפגנות ודרכי ההתנגדות האזרחית האחרות, אפשר להראות שימוש נכון בשפה. "שימוש נכון": הגון, מדויק, יפה.

השירה במיטבה מראה זאת. שירת ההייקו יותר מכל שירה אחרת. ושירתו של טנדה סנטוקה במיוחד. היא לרוב קצרה יותר משירת הייקו רגילה, שואפת אל המזערי-הטעון, אל השיר שבתוך השיר, ובעברית: אל הפסוק, אל הדיבור הנפסק, שהפסקתו המהירה היא חלק מכוחו. "כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים" (קהלת ה, א). ומי שאינו מאמין באלוהים בשמיים יוכל לומר את הסיפא של הפסוק מ"אתה על הארץ". די בכך.

הספר הוא עבודת שנים של פרופ' יעקב רז, ויש בו מאות פסוקים של המשורר היפני הנודד סנטוקה (1882‑1940) לצד פרקי יומן. מעניין לחשוב עליו כבן דורם של סופרים כמו ג'ויס או וירג'יניה וולף, ואצלנו גנסין וברנר. כותבים שחיפשו כמוהו בדרכים שונות את ההתגלות ואת החשוב בתוך החיים המודרניים של תחילת המאה ה-20. אבל סנטוקה שונה מהם, והוא ייחודי גם בתוך עולם ההייקו.

למשל:

מה אני מחפש?  צועד דרך הרוח

הפסוק הוא רגע של תשומת לב, שיש בו מציאות מוחשית של אדם (צועד) בתוך משטר הרוחות. ועולה בו שאלה. זה הכול. אין תשובה. אדם מציב שאלה לעצמו בעודו מתקדם ושם לב שהוא שואל.

כוחו של הספר הוא גם בהצטברות של הרגעים האלה, וכמו כל ספר חשוב הוא מציע לכל קוראת להתחיל, ברגע זה ממש, לשים לב לחייה, לציין לעצמה כל מה שראוי לציון. לרצות לראות. ובמילים אחרות, לרצות לחיות. להפוך את החיים ל"מדיטציה", אם תרצו. ואולי בניסוח טוב יותר, להפוך את החיים לאירוע שירה.