הזמן הצהוב

"אנו עומדים ומביטים יחד אל העמק היפה והשליו, ועשן התַּבּוּנים מסתלסל באוויר, והדרדרים והסביונים פורחים וממלאים את העין. זה זמן הפריחה הצהובה כעת. סיפרתי לאבו חַרבּ שקראתי לספרי 'הזמן הצהוב', והוא חייך ושאל אם שמעתי על הרוח הצהובה שתבוא בקרוב, אולי עוד בחייו שלו: משער הגיהנום תבוא הרוח, 'רִיח אָספָר' שמה בפי תושבי המקום, והיא רוח מזרחית חמה ואיומה, אשר אחת לכמה דורות באה, והאנשים נמלטים מפני חמתה אל המערות והנקרות, אבל גם שם היא משיגה את עושי מעשי העוול והאכזריות, ושם בחגווי הסלע, היא קוטלת אותם אחד לאחד. אחרי יום שכזה, מספר אבו חרבּ, תהיה הארץ מכוסה גוויות, הסלעים יהיו מלובנים מרוב החום, וההרים יתפוררו לאבקה שתרבץ על הארץ ככותנה צהובה."

20 שנה לאחר מלחמת ששת הימים יזם השבועון 'כותרת ראשית' את חשבון-הנפש הזה, 'הזמן הצהוב', פרי שבעה שבועות קדחתניים של שיטוטיו של גרוסמן, דובר ערבית, בגדה המערבית ושוחח עם התושבים עצמם ולא עם הפוליטיקאים או אנשי הצבא.

הספר מתבסס על 14 הפרקים שראו אור תחילה בגיליון מיוחד של השבועון (יום העצמאות 87), עליהם נוספו פרקים חדשים והפנו זרקור לסוגיות האלימות האצורה, הקנאות הדתית ותחושת האסון המתקרב, שמעטים בציבור הישראלי דאז היו מודעים להן. הסופר יצא בעיקר נגד ההדחקה של הקיום המקביל, ונגד האמונה שרווחה אז, כי החיכוך והסכסוך ייפתרו מאליהם ברבות הזמן, והתריע כי מתקרב היום בו לא יוכלו הישראלים להתעלם עוד מן הנעשה בשטחים.

הספר "הזמן הצהוב" עורר גלים בארץ ובעולם ותורגם לשפות רבות.