המבט

דעה קדומה עיקשת רואה בז'אן-פול סרטר (1905-1980) שריד מאובן של האקזיסטנציאליזם – אותה אופנה שפשתה במערב לאחר מלחמת העולם השנייה ודיברה על הקיום, על המוות, על האבסורד. דיונו המפורסם של סרטר על "המבט" (1943), אשר לקוח מספרו "הישות והאין", הוא עדות לכך שהגותו המוקדמת אינה רק בונה את התשתית המושגית שעליה מבוסס השיח התיאורטי העכשווי, אלא גם מציעה פתרונות מקוריים לכמה מבעיות היסוד שמעלה שיח זה.

בעיית האחר הנה אחת הבעיות המרכזיות שאתן התמודדה הפנומנולוגיה מראשית דרכה, כפי שהדבר משתקף בכתביו של הוסרל. ניתוחו של סרטר חושף בשלב ראשון שני מאפיינים של האחר: מחד גיסא, האחר הוא "כשלעצמו", כלומר כאשר אני מתבונן בו, מאיין אותו, הופך אותו אובייקט למבטי; מאידך גיסא, האחר הוא גם "בשביל-עצמו" השונה ממני. הוא גורם המאיין את העולם וככזה האובייקטים השונים בעולם מתייחסים אליו באופן ייחודי ומוגדרים בהתאם לאופן שבו הוא מאיין אותם. המאפיין השלישי, הייחודי לתופעת האחר, הוא היותו מביט בי. המבט, יותר מכל סוג אחר של תפיסה, מהווה עבור סרטר אב-טיפוס של איון: הוא מסדיר מרחקים בין אובייקטים שונים, קובע היררכיות, מנתק חלקים שונים מההוויה. להביט משמעו לאיין, להפוך לאובייקט. לפיכך האחר, מכוח המבט שלו, הנו הדבר היחיד זולתי אשר עשוי לאיין אותי; באופן פרדוקסלי דווקא איון זה הוא היכול לתת לי מעט הוויה, להפוך אותי ל"כשלעצמו", לישות בעולם. בזכות האחר, אומר סרטר, יש לי חוץ, יש לי טבע, ולפיכך יש לי גם חירות.

האחר מייצר עולם מתחרה לשלי, אולם רק כך אני הופך מודע לעולמי, לאפשרויות שלי שעליהן אני צריך עתה להיאבק. המובן המקורי של ההיות-בשביל-האחר הוא אפוא הקונפליקט, אולם נראה שרק באמצעות הקונפליקט, רק באמצעות תחרות האיונים – מאבק החריגה וההתגברות – מצליח האדם להגדיר את עצמו ולבסס, ולו רק מעט, את קיומו.