האובייקט הנשגב של האידיאולוגיה

הופעתו של "האובייקט הנשגב של האידיאולוגיה" בשנת 1989 הייתה בבחינת אירוע במרחב של המחשבה הביקורתית – מעטים הספרים אשר השתוו להישג הזה. בעידן שמספיד וחוגג את היעלמות נרטיבי-העל, נדירים הספרים שפתחו אופק חדש לגמרי של דיון והציתו רוח עזה כל כך של אופטימיות בשורות התיאורטיקנים. מושגים שנדמה שאבד עליהם הכלח כגון אידיאולוגיה, אינטרפלציה, קריאה סימפטומטית, תשוקה ודחף, סובייקט ומהפיכה קיבלו חיים מחודשים, הזדמנות נוספת להיות ברי-שימוש, לארגן עבור אינטלקטואלים ברחבי העולם את החוויה של סוף המאה ושל הידע שנצבר במהלכה.

"האובייקט הנשגב של האידיאולוגיה" הציע בפעם הראשונה סינתזה מקורית של שתי מסורות מרקסיסטיות יריבות – זו שהושפעה ממרקס המוקדם, ומכאן גם מהגל, וזו שהושפעה ממרקס המאוחר, ומכאן גם מאלתוסר ותלמידיו. למרבה האירוניה, התפר שחיבר בין שתי המפלגות הרעיוניות היריבות הוא לאקאן. ז'יז'ק מחבר כאן לראשונה את הגל, מרקס, אלתוסר ולאקאן לכדי מטריצת פעולה והיקסמות דרך המושג הכה סוגסטיבי ועמום שלו – "הממשי". כך למשל שולל ז'יז'ק את ההנחה המרכזית של הפוסט-מרקסיזם בדבר היותה של החברה אחוזה בריבוי של קונפליקטים, ואי לכך חוסר האפשרות לרדוקציה של המאבקים לכדי מאבק מרכזי אחד, אפילו לא לקונפליקט הכלכלי. כנגד זאת מציע ז'יז'ק לראות את כל המאבקים החברתיים כרצף של תגובות לקונפליקט יסודי אחד, לגרעין ממשי בלתי-אפשרי, או "אנטגוניזם" בשפתם של לקלאו ומוף. גרעין ממשי זה הוא אוניברסלי ונעדר תוכן קונקרטי, אך לובש פנים פרטיקולריות בכל פעם שבה הוא מתממש.