כשקפקא אומר "אנחנו"

"מה משותף לי וליהודים? כמעט אין לי דבר משותף עם עצמי." (יומני קפקא, ינואר 1914)

שאלת הזהות וההשתייכות של קפקא מגלמת את "משבר הזהות של המודרניות" ואת המתח המתמיד בין אינדיווידואליזם ובין קולקטיביות והרצון להשתייך לקהילה. יצירותיו של קפקא, מכתביו ויומניו, עוסקים בקהילות של ממש, או בקיבוץ אנשים ארעי שהמשותף לו רופף וזמני. את האמביוולנטיות הזאת, בייחוד של יהודי מערב אירופה ומרכזה, הנפוצה בקרב כותבים יהודים־גרמנים מן המאה שעברה, תיאר קפקא במכתב אל מקס ברוד, ובו הוא אומר על יהודי פראג: "ברגליהם האחוריות עדיין דבקו ביהדותו של אביהם, ואילו רגליהם הקדמיות הבוטשות לא מצאו כל קרקע חדשה".

המסות בספר זה עניינן ביצירותיהם של מחברים בשפה הגרמנית, בני המאה העשרים, שמתלבטים בין "אני" ל"אנחנו" ומתמודדים עם הגדרת ה"יחד" ועם שאלת המרחב "בשוליים" או "מחוץ". הקריאות בחיבוריהם של יוצרים ויוצרות כגון קפקא, אלזה לסקר-שילר, נלי זק"ש ופאול צלאן, זורעות אור על הדרכים שבהן יכולה הספרות לחתור תחת חזונות קהילה מבוססים, להרחיב אותם או לשוות להם צורה חדשה. מחקרה העשיר והחריף של ליסקה מציג לפנינו עמדות ותובנות פרובוקטיביות על נושא שאינו חדל להיות שנוי במחלוקת.

ויויאן ליסקה היא פרופסור לספרות גרמנית וראשת המכון ללימודי יהדות באוניברסיטת אנטוורפן שבבלגיה, וגם פרופסור־אורח מיוחד בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים. ליסקה עורכת את סדרת הספרים Perspectives on Jewish Texts and Contexts (Berlin: De Gruyter). מספריה האחרונים: "המשיחיות הריקה של ג'ורג'יו אגמבן" (תל-אביב: רסלינג, 2010); German-Jewish Thought and its Afterlife : A Tenuous Legacy (Indiana University Press, 2017)