פסק מוות

בלאנשו הוא אחד האישים החריגים והדיסקרטיים ביותר בעולם הספרות והביקורת בצרפת במהלך המאה העשרים. במובן מסוים, מבטא בלאנשו את ההיסטוריה המורכבת והמפותלת של אינטלקטואלים צרפתיים בתקופה זו.
הסיפורים המפעימים שתורגמו על ידי הלית ישורון מאפשרים להתוודע לפרוזה הספרותית והפילוסופית החמורה והאניגמטית משהו של בלאנשו, שכתב עד לפטירתו (בשנת 2003) אוצר בלום של רומנים, סיפורים, תיאוריות ומסות ספרותיות (העוסקות, בין השאר, במלרמה, בודליר, קפקא, הלדרלין, בטאיי, רילקה ופוקו). בלאנשו היה ידיד נפש של עמנואל לוינס, אליו התוודע בשנות לימודיו באוניברסיטת שטרסבורג. הספר "פסק מוות" נחתם באחרית דבר מאת הרב דניאל אפשטיין, הדן בין היתר במשקלה של ידידות זו בכתיבתו של בלאנשו.
 "הדברים האלה קרו לי ב- 1938. בדברי עליהם אני חש מבוכה. כבר פעמים אחדות ניסיתי להעלותם בכתב. אם כתבתי ספרים, זה משום שבאמצעות ספרים קיוויתי לשים קץ לכל העניין. אם כתבתי רומנים, הרומנים נולדו ברגע שהמילים החלו להרתע מפני האמת. אינני פוחד מן האמת. אינני חושש להסגיר סוד. אבל המילים, עד היום, היו חלשות וערומות יותר מכפי שרציתי. העורמה הזאת, אני יודע, מהווה אות הזהרה. אצילי יותר לעזוב את האמת בשקט. האמת, כדאי לה מאוד שלא תתגלה. אבל כעת, אני מקווה לגמור עם זה בקרוב. לגמור עם זה, גם זה אצילי וחשוב".