האופסימיסט

האוֹפְּסִימִיסְט, ספרו החשוב ביותר של אֶמִיל חַבִּיבִּי, חתן פרס ישראל לספרות 1992, היה לקלאסיקה מיד עם צאתו לאור בערבית ב־ 1974, ולאחר מכן עם תרגומו לעברית ב־ 1984 ביד האמן של אנטון שמאס. חביבי יצר בספרו זה את המושג "אופסימיסט" – הֶלְחֵם של אופטימיסט ופסימיסט – אשר היה למטבע לשון המזוהה עם הפלסטינים אזרחי ישראל לאחר קום המדינה. הוצאתו לאור של הספר במהדורה חדשה היא גם מחווה לרוחו ההומניסטית של חביבי, אשר לנוכח המציאות, לנוכח הטרגדיה, העמיד תמיד את הקומדיה, את האירוניה, את רוח האגדה ואת "רחמי הסיפור".

האוֹפְּסִימִיסְט, גיבור הספר, הוא סעיד, ואותו אנו מלווים בכל תלאותיו, כיסופיו ואכזבותיו מאז נולד "לידה שנייה" ב-1948, כאשר ניצל ממוות בזכות חמור. הרפתקאותיו נעות בין סיפורי אהבה ארציים למפגש עם יצורים מן החלל החיצון, בין שיתוף פעולה עם המשטר להיאחזות בזהותו. דמותו מתקיימת תוך ניגוד תמידי בין אופטימיות לפסימיות, בין מאבק לכניעות, בין דמיון למציאות, בין תחכום לתמימות.   

באמצעות דמותו המגוחכת והנאצלה של סעיד הגשים חביבי את האידיאל שאליו שאפו רבים מסופרי העולם הערבי – לכתוב רומן השואב את השראתו מהמציאות ואת צורתו מהמקורות הספרותיים הערביים המסורתיים. השילוב בין ז'אנר המקאמה האגדתית ובין הרומן הסאטירי האירופי אִפשר לו לחצות גבולות הלוך ושוב בין הגבוה לנמוך, בין העממי והאמנותי, הערבי והמערבי, המליצי והדיבורי, הפוליטי והאסתטי.

אמיל חביבי נולד ב-1922 בחיפה, ומת בשנת 1996 בנצרת. הוא נחשב לאחד מן הסופרים החשובים בשפה הערבית של המחצית השנייה של המאה ה־20. חביבי היה גם עיתונאי, חבר כנסת ועורך הביטאון הקומוניסטי בשפה הערבית. לספר נלווית אחרית דבר מאירת עיניים מאת אלמוג בהר.