אפס עד 12 - יומן השנה הראשונה

"...אני נועצת מבט בעיני החיה שבחיקי. העיניים נפוחות, בולטות, כמו של יצור מכוכב אחר. הצבע אפור. הגוף פצפון. השיער שחור. חייזר בחיק. הלב שלי שוקע ואני מנסה לרומם אותו: טוב, אין מה לעשות. זאת היא. זהו הייצור שהתחייבתי לאהוב. זה לא יהיה קל. היא ממין אחר. היא זרה גמורה. אבל התחייבתי".

 כך, בהתחייבות לאהוב, למרות הספקות והדכדוך, נפתח היומן שכתבה ארנה קזין בשנה הראשונה בחיי בתה – שנת ההורות הראשונה שלה עצמה; שנת האמהות הראשונה של בת זוגה. אחר כך באה השגרה: ימים באים והולכים. משימות קטנות, רגשות גסים, אתגרים פשוטים. תיעוד של היומיומי במלוא מובן המלה: קשיי היניקה של בתה הפעוטה, הפצעונים שעל פניה, החיתולים המתכלים, רגעי המתח הזוגיים ורגעי העונג; הבכי בערבים ( גזים? נזלת? עייפות? פחד להיפרד מהיום ולעבור אל הלילה?)

מתוך השגרה של שנת ההורות הראשונה, מצליחה קזין לחצוב את הבלתי שגרתי. היא מתבוננת מקרוב בציפורים של תל אביב, מהרהרת במלות שירי הערש שהיא שרה לבתה, משוטטת בעיר איתה ובעקבותיה, משקיפה על האמהות של בת זוגה; חוגגת את הזוגיות ולומדת את הבדידות; מחפשת תשובות לשאלות המטרידות בספרי שירה, בפרוזה, במסות.

"אפס עד 12" הוא יומן אישי, פיוטי ומהורהר של הורה בתחילת דרכה. הוא עשוי להעניק השראה לכל אם ולכל הורה, שיצאו לדרך בעקבות ההתחייבות לאהוב ברגע הלידה.