מעוף היונה

שני סיפורים בספר והם מספרים את קורותיו של פרק-זמן קצר בחיי שלושה אנשים בפריס, מערבו של יום חורף אחד ועד שעות הבוקר שלמחרת: מכאן זוג תיירים אמריקאיים לא צעירים,שמבקרים בעיר, ומכאן, אשה החיה בה בגפה. שלושת האנשים עושים בו-בזמן כמעט אותם המעשים: בני הזוג מגיעים למלון, שוכבים לישון ולמחרת יוצאים לבלות את יומם הראשון בעיר, בכנסיית נוטר-דאם. האשה הבודדה עולה אף היא על מיטתה, ולמחרת הולכת גם היא אל הכנסייה – כנראה כדי להתאבד. שם נפגשים השלושה, פגישה אכזרית, מן הסתם.

הקריאה של שני הסיפורים במעורב כמו נותנת לכל אחד מהם משהו משל חברו: סיפור האשה, הטראגי יותר, נוסך ממצוקתו ומאימתו על סיפורם האפור של בני הזוג, וסיפורם של בני הזוג מעביר משהו משגרתיותו אל סיפורה של האשה. כך ניתנות לשני הסיפורים פרופורציות נכונות יותר, וזאת לא על ידי אמירות ותיאורים מפורשים, אלא באמצעי ספרותי מובהק: צורת כתיבה מיוחדת, שנהיית גם צורת קריאה מיוחדת.