לפעמים מאבדים אנשים

פעם מזמן עוד כמה שנים, הלכתי עם בני אל החוף ונמשֶׁה מצלמה מן הים, מכוסה שרידי רשתות וצמחי מים וצדף אחד דבוק לעדשה ומן התמונות שאצרה בתוכה ייפתח עולם והתבוננו בו משתאים, ועָרים שעטנז היו בו, ויתהלכו שם נשים וגברים לפחות בשתי שפות ושפה אחרת שורה בכול והכול היה מקומי מאוד אבל זר, כי בקפה הערבי ביפו יושבים וסובבים והשיחות אינן תחומות, ועל המגדל של השעון צומחים תפוזים ובני ואני שוטטנו על החוף, ויגיעו לפתע חוקר אצות מסיפור ישן והנער שבגר ויראו לנו כיצד מן האצות צומחים לבבות פועמים קטנים, עלי אצה תפוחים, והמים מלאים בחום הרוחבלב שיכול היה להיות כאן ונושמים מעלה מטה, מעלה מטה

 ויספרו שערכו מחקר על ההשפעה של שחייה בסמוך לאצות להפחתת חרדות ושכבר רואים תוצאות, רואים תוצאות יפות  וצפְתי בזה, היתה לי האפשרות לצוף בזה מעטים הם הסופרים והסופרות הכותבים היום בעברית אשר מוציאים תחת ידם פרוזה ישרה ומדויקת כמו זו של עדי שורק. בספרה לפעמים מאבדים אנשים משרטטת שורק ברגישות אין קץ, רגעים אישיים ופרטיים מאד אשר נדמה כי שוכנות תחתם ברכות בהירות של מציאות מקומית סבוכה וכואבת, מלאת יופי ותימהון, חרדה וחמלה.