אמריקה

סבלתי ממחסום כתיבה במשך שלושים שנה. כדי להתגבר עליו קניתי מחברת כחולה ועט רך במיוחד. נסיעה בת שלושה שבועות למנהטן – הפוגה אקראית מחיי השגרה – סיפקה לי תירוץ לתעד את מה שראיתי בצורת כרוניקה. במקרה, הנסיעה קרתה ברגע מוזר בתולדותנו: הימים האחרונים לחיינו כאנשים נטולי טביעת אצבע דיגיטלית, הזמן שקדם למהפכת המדיות והטכנולוגיות שבתוכן אנו כלואים כיום. 

העליתי על הכתב הליכות, קשרים אנושיים והתבוננויות. ניסיתי לרשום את החיים דרך מחשבות, עלילות, התרשמויות ותחושות. חשבון פנימי זה עם הנפש האישית, המרחבית והחברתית, אפשר לי למצוא דרך מן הפנים אל החוץ שהתגלם בכתיבה.

סיימתי את הכרוניקה שלי בתום הנסיעה, אבל שכתובה והקלדתה גבו ממני תשע־עשרה שנים נוספות. בזמן הזה המשכתי לחיות ויצרתי אלפי רשמים חדשים. את חלקם יצקתי לתוך הכרוניקה כמנעד גלים טקסטואליים הנשפכים, מחליקים וגולשים על גבי גוף היצירה. דרך שני הקולות (הכרוניקה וההערות משנות ההקלדה) יצרתי קונטרפונקט ספרותי שמיקם אותי כדמות החצויה בין העבר וההווה, כאדם המנסה ללכוד את הכאן ואת השם, את הזמן החולף ואת הזמן שתם, אך ממשיך לחיות בנו.

אוריאל