הכורסה הירוקה

ארבעים שנה שהיא שם, בבית החולים הפסיכיאטרי בירושלים, בונה יקום פרטי, מסועף, מלא פרטים ורמזים. היא לא שכחה דבר אך לא ברור עד כמה עולמה הפנימי קשור למציאות. ואז מגיע נדב, פסיכולוג צעיר עם שקט חיצוני ונפש סדוקה מהשירות הקרבי, והוא מקשיב לה באופן אחר. מתעקש להבין. לאט, נגד כל הסיכויים, היא מניחה לו להתקרב, אבל ככל שהוא מתקרב הוא מתקשה להבחין היכן נגמר השבר שלה ומתחיל אזור הדמדומים שבו הוא עצמו חי, וחווה על בשרו את מסקנתו של ויליאם פוקנר: העבר לעולם לא מת, הוא אפילו לא עבר.

בנובלה הכורסה הירוקה בוחן יובל נריה מה קורה כשמטפל יושב מול מטופל ופוגש בכאב שלו־עצמו, שאותו לא הצליח לרפא; מה אם הכאב הזה הוא הדבר האחרון שנותר לו מאדם אהוב; כיצד נשזרים להם היחסים בין מטופל למטפל; ואיך, אם בכלל, נשמרים גבולות התפקיד במשך המסע הטיפולי.
מהלך האירועים בספר מגלה שטיפול נפשי עשוי להיות מן הדברים הנועזים ביותר ששני אנשים יכולים לעשות יחד מבלי לצאת מן החדר.

יובל נריה, מחבר רומן המלחמה ״אש״ על חוויותיו כחייל במלחמת יום כיפור (זמורה־ביתן 1989) הוא פסיכולוג קליני ומנהל תוכנית המחקר בפוסט־טראומה בֿמכון הפסיכיאטרי של מדינת ניו יורק ואוניברסיטת קולומביה.