זיכרונותיה של נערה מחונכת

בשנת 1958 ניגשה סימון דה בובואר בת החמישים לכתיבת האוטוביוגרפיה שלה. היא הייתה סופרת ופילוסופית עטורת תהילה, זוכת פרס הגונקר, אחת מחלוצות הפמיניזם, והייתה ידועה גם בשל הזוגיות הממושכת עם הפילוסוף ז´אן-פול סארטר, זוגיות משוחררת מכבלי המוסכמות החברתיות. על הרקע הזה, שמו של הכרך הראשון באוטוביוגרפיה שלה, "זיכרונותיה של נערה מחונכת", נקרא כקריצה לקוראיה. בפרפראזה על הציטוט המפורסם מספרה המין השני: היא לא נולדה כזאת, היא נעשתה כזאת.

זו אינה אוטוביוגרפיה רגילה, אף שהיא מתעדת את חייה של סימון, מילדותה כבת לבורגנות הצרפתית וחינוכה הקתולי, ועד האהבות הראשונות, הלימודים בסורבון והמפגש עם הסטודנט ז´אן-פול סארטר. אבל דה בובואר מתבוננת בחוויות האלה בזכוכית מגדלת, משוטטת בילדותה כמדענית בארץ לא נודעת. בכובד ראש מלווה בחיוך היא מציגה שני מפתחות לזהות המתגבשת שלה כנערה: החיפוש אחר האהבה והחיפוש אחר האמת.