הלא יאמן פשוט ישנו

ספרו של ישראל אלירז חוזר אל השאלות שהשירה אינה מניחה להן לעולם: איך ועד כמה יכולה לשון השירה לחזור ולכבד את ה"יש" המקיף אותנו? האם שיר יכול להעיד על ילדותנו ועל האנשים שפגשנו והותירו בנו סימנים?

"הוא" (המשורר, גיבור הספר) יושב עם בוקר ליד שולחנו במטבח ומביט החוצה אל הגשם היורד. הוא נוכח לדעת, בתהליך ארוך וקשה של היזכרות, שמה שחשבנו שלא נפגוש בו עוד, אמנם מונח לנו בקצה השפה, הלא-יאמן פשוט ישנו. כל זה מוביל לכאב גדול.

הלא יאמן פשוט ישנו הוא ספרו העשרים של ישראל אלירז, אשר זכה שלוש פעמים בפרס ראש הממשלה, בפרסי אקו"ם שונים וב-2002 בפרס נתן אלתרמן לשירה.

מתוך הביקורת של דרור בורשטיין על ספר זה (הארץ, ספרים, 13.9.2006):

"כמו מעל ומעבר לשירה העברית של השנים האחרונות, מתנהלת בשקט שירתו של ישראל אלירז. הרשימה הקצרה הזו היא קודם כל קידה עמוקה לספר הזה. זהו ספר השירה השישי של אלירז מאז שנת 2000. ששת הספרים האלו הם מהלך אחד, או חדרים שונים בבית אחד, ההולך ונבנה. אבל הציור של "בית" מטעה. אין זו גיאוגרפיה שיש לה התחלה או סוף. מצב הביניים הזה נכון ביחס לספרים האחרונים שלו כולם, אבל גם לכל שיר. מה משמעות הצורה הזו? אולי זה : שאינך נכנס אל השיר ואינך עוזב אותו. אין רגע מודגש של מעבר. הספר תמיד מזמין אותך, ואף פעם לא אוחז בך בכוח. סוג הושטת היד הזה אינו מוערך במיוחד בקאנון של השירה העברית, שאהב תמיד ידיים שריריות ותקיפות".