חיילים אלמונים אַיֵּה הַיָּדַיִם שֶׁרָחֲצוּ אוֹתְךָ, שֶׁנָּגְעוּ בְּעֶדְנָה בַּמְּקוֹמוֹת הַמֻּצְנָעִים. אַיֵּה הָעֵינַיִם שֶׁהֵסֵבּוּ הַמַּבָּט, שֶׁשָּׁמְרוּ בְּרַחֲמִים עַל הֲדָרְךָ. הֵיכָן הֵן הָאֶצְבָּעוֹת הַמְּיֻמָּנוֹת שֶׁחָבְשׁוּ אֶת גּוּפְךָ בַּכֻּתְנָה הַפְּשׁוּטָה, מַקְפִּידוֹת לְיַשֵּׁר הָאָרִיג, לִמְנֹעַ פִּצְעֵי לַחַץ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַמַּשְׁחִית. חַיָּלִים אַלְמוֹנִים, הִזְדַּהוּ. קִרְבוּ אֵלַי וְאֶשַּׁקְכֶם. שירים שאינם מסתירים דבר, חשופים עד כאב, נכונים להודות ברגעים העלובים ביותר ובמחשבות הכמוסות ביותר שעוברות בלבו של האדם המתאבל על מותו של אדם שאהב. האֵבֶל, במקרה הזה, אינו אבל רגיל, כיוון שמתלווה לו הכורח להסתירו. מצב זה אינו מאפשר להתאבל כראוי, והשירים בספר מנסים להתמודד גם עם התחושה הקשה הזו. בשפה שיונקת מהמקורות, אבל גם מתנגחת עמם, מעמידים השירים הללו מראה חסרת רחמים מול האדם האבל. המשוררת באה חשבון גם עם הכתיבה עצמה, ותוהה על עצם האפשרות לתת ביטוי מילולי לרגשות. מאנגלית: ניצה פלד